צא מתוכי
ממחשבת הבוקר המתגנבת אל עיניים נפקחות
מדמעת הערב המלווה את האורות הנכבים
אחד אחד
את הגוף השוקט
הנפש הנעצמת
צא מתוכי
כי לבי עייף ומר
שבע עד תום מנחמת ההתרפקות
מתנער מכבדות הצורך המחניקה
כמוכה ירח המתעורר פתאום
באמצע לילה רווי חלומות
צא מתוכי
שאוכל כבר להשתוקק אל אחר
מישהו שהכוכבים עוד לא בחרו
שטרם נשטף ממלח הים או מעצמו
ויחד נגלה בחיפוש תועה
נקודה סודית ובתולית בתוך הנשמה
צא מתוכי
ואני כצל מרחף בהרהוריך החולפים
מהבהבת לשבריר ונעלמת
מי יודע אם כדי לחזור
ואל אדמת השכחה
מחלחל רגע נצור, ואובד
צא מתוכי
ושאותיות ענוגות יותירו אותך
כפיסת זיכרון על נייר
והדף יקום לתחייה
מצהיב ומתפורר, ספוג שנים
כשאקרא בו בערגה ממרחק הימים. |
