תמיד הגעתי בזמן. בדיוק בזמן. לכל מקום כל החיים. אם זה
לשיעורים בבית הספר או לחוגים. כמובן שזה המשיך בצבא, וגם
בעבודה. אפילו לפאב הייתי מגיע בזמן שקבענו. הכל תמיד דפק אצלי
כמו שעון אטומי שוויצרי. דיוק מושלם, ככה חונכתי, מאז שהייתי
ילד קטן. לגן הייתי מגיע ביחד עם הגננת אהובה, ועוזר לה לסדר
את הכיסאות. לבית הספר הייתי מגיע ביחד עם השרת ביז'ו, ועוזר
לו לפתוח את הכיתות. גם כשהתחלתי לנהוג והייתי נוסע עם אבא
ואימא כנהגים מלווים. אבא היה נרדם מקדימה, אני הייתי בערך על
140, ואימא הייתה צועקת לי "יותר מהר אנחנו נאחר!" ומן הסתם גם
במקרה הזה הגענו עוד לפני שסבא וסבתא ערכו את השולחן. ככה
גדלתי בלי לדעת על שום דרך אחרת.

עד שיום אחד, התקשרתי לאחת מחברות התקשורת הסלולאריות הכתומות.
לשם תמיכה וייעוץ. השעה הייתה הרבה אחרי שעות הקבלה. ידעתי את
זה כמובן, ובסך הכל רציתי לברר מה שעות העבודה למחרת בכדי שאני
אהיה הראשון שיתקשר, ובכך אמתין כמה שפחות. קול נשי ורדיופוני
במיוחד הודיע לי את אשר ידעתי ("שהמוקד סגור כעת") ואת שעות
הקבלה למחר ("משמונה" במלעיל "בבוקר, ועד שמונה" במלרע,
"בערב"). בנקודה הזאת תכננתי כמובן לנתק, אך כנראה הייתי מרוכז
בדיוק במחשב והשארתי את שיחת החינם עדיין פעילה. אחרי בערך
דקתיים של ריכוז במחשב והאזנה לא ממוקדת לשקט בצידו השני של
הקו, פתאום בקע מהאפרכסת קול רגוע שאמר בנונשלאנטיות - "מה
קורה?"
לקח לי כמה שניות קצרות להבין שאני עדיין בטלפון, ושהקול מדבר
איתי. וידאתי שהגעתי למען הרצוי, והבחנתי שהקול לא ענה לי
ברשמיות הנהוגה בשיחות מן הסוג הזה. הוא לא פתח בשורה המהירה
שנציגים מסוגו פולטים בנשימה אחת תמיד בתחילת שיחות כאלו.
כגון:
"החברה-הסלולארית-הכתומה-מחלקת-שירות-טכני-שלום-רב-מדבר-גיא-גונן-במה-אוכל-לעזוררר?"
אלא הוא דיבר בטון יומיומי לחלוטין. אחרי עוד כמה שניות של
שיחה זהירה מצד שנינו, הסברתי לקול שרק רציתי לשמוע את שעות
הקבלה למחר. הקול היה קצת מובך, והסביר לי, שתמיד יש מישהו
במוקד אצלם, ואם אחד מהעובדים רוצה משהו, כמו לבדוק משמרות
למחר או כל דבר אחר, הוא פשוט מחכה קצת אחרי סוף ההודעה ואז
עונים לו. אני כבר התנצלתי על הטעות והתכוננתי לנתק, אבל הקול
התעקש לעזור לי בכל זאת. לבסוף אחרי אימות פרטים ותיאום צפיות
קטן, הקול סידר לי חבילה מוזלת במיוחד שבדרך כלל מיועדת רק
לעובדים בכירים, וכל זה רק בכדי לקנות את שתיקתי בנוגע לשעת
השיחה.
הייתי די מבסוט ומופתע מתוצאות השיחה, ולא ייחסתי לה חשיבות
קוסמית כלשהי. המשכתי בעיסוקי באותו אמש, ובניגוד להרגלי הרדיו
הגלגל"ציים הקבועים שלי, פינקתי את עצמי בדיסק ישראלי חדש,
(מתנה לחג) שהיה כבר בתוך המערכת. בסיום הדיסק, אחרי כמה דקות
של שקט, החלו שוב לבקוע מן המערכת צלילים מתגברים ומתוזמנים.
התחיל שיר נוסף שלא פורט על גבי עטיפת הדיסק. טרק הפתעה, שלא
היה לי מושג ירוק על קיומו. השיר עצמו לא היה משהו מיוחד, אבל
התזמון שלו, מיד אחרי השיחה גרם לי לחשוב. נשכבתי על המיטה,
התבוננתי בתקרה, ופקפקתי בדרך החיים הקפדנית והנוקשה שהקניתי
לעצמי. חשבתי בסגנון ההיא מסקס והעיר הגדולה - " האם יכול שכל
השנים פספסתי דברים וחוויות בגלל דרך החיים המוזרה שלי? או שזה
סתם צירוף מקרים חסר משמעות?" חשתי שיש איזה משמעות מוזרה
מאחורי הדברים, חשבתי שאולי, אולי היקום מנסה להגיד לי משהו.
החלטתי לבחון את התיאוריה המוזרה שלי, ומספר דקות לאחר החלטה
נוקבת זו, הייתי כבר בנסיעה מהירה, מנסה למצוא מהר משהו לאחר
אליו. בסופו של דבר מצאתי את עצמי נוסע לכיוון סינמה סיטי.
החניתי את הגלגלים שלי בקצה מגרש החניה והתחלתי ללכת לכיוון
הכניסה. הסתכלתי במסכים שמודיעים על הסרטים שמציגים, וראיתי
שהסרט האחרון מתחיל עוד כמה דקות. החלטתי לעשות סיבוב במתחם
ולחזור אחרי שהוא כבר יתחיל. התהלכתי לאיטי בין החניות
הסגורות, והפאבים שמתחילים להתקפל. עובדיהם הסתכלו עליי בפנים
מזמינות, אבל רק לא לפאב שלהם... סיימתי את הסיבוב והתחלתי
לחזור לקופות כשמישהו טפח לי בחוזקה על הגב. הסתובבתי ומיד
זיהיתי את דייב.
דייב, או דויד למקפידים, היה איתי בטירונות, ובאימון המתקדם,
מיטה לידי. חוצמזה שירתנו ביחד עוד כמה חודשים אבל מאז לא
שמרנו על קשר הדוק. מידי פעם הודעת שנה טובה או משהו, לשנינו
היה טוב עם זה ככה. הוא כמובן שמח מאוד לראות אותי, אחרי החלפת
חיבוקים וחיוכים, זיהיתי מאחוריו עוד כמה פרצופים מוכרים,
שהתחברו מהר לשמות כינוי מהסוג שיש רק בצבא. דייב הזמין אותי
מיד להצטרף אליהם, הוא סיפר לי שזו מסיבת הרווקים שלו ושמחכה
להם אולם פרטי. לא היססתי לרגע והצטרפתי לחגיגה. האולם עצמו,
לא היה אולם הקולנוע השכונתי הטיפוסי. אחד מחברינו המשותפים
יידע אותי, שדייב "מכיר כמה אנשים בכירים בסיטי" ודאג שיסדרו
לו את האולם הספציפי הזה. לכל אחד מאיתנו הייתה כורסת עור
מדוגמת, עם מקום לבירה ולפופקורן שהמלצרית הביאה לנו. הסרט היה
ממש מגניב ואחריו היה גם סרט שטותי שהחברים של דייב הכינו לו.
יצאתי בראש טוב מהאולם נפרדתי מדייב, וידעתי שאני צריך להתחיל
לאחר יותר.
חזרתי הביתה קצת הפוך, בדרך הייתה לי עוד הברקה, לאחר גם את
התדלוק באוטו. נכנסתי למיטה עם הבגדים ובפעם הראשונה מזה
יובלות, לא כיוונתי שעון מעורר למחר.
למחרת קמתי באיחור כמובן, אבל לשם שינוי זה לא הפריע לי.
התלבשתי שתיתי קפה ונסעתי לעבודה. נכנסתי בשקט לקומה, שהייתה
ריקה מסיבה לא ברורה, הלכתי לקובייה שלי. והתחלתי לעבור על
המיילים שהספיקו להצטבר מאתמול. המייל השלישי בערך הזמין את כל
העובדים כמעט לפרידה מהומר. בחור טוב שלא ממש הכרתי שעובר עם
אשתו לארצות הברית. המשכתי לקרוא, וכשראיתי שבהזמנה מצוין
שיהיו בורקסים ושתייה קלה, הבנתי לאן כולם נעלמו. איך שסיימתי
לקרוא את המייל והתחלתי ממש לעבוד, ויקטור (הבוס) עבר מאחוריי.
הסתובבתי עם הכיסא אליו, ולפני שהייתה לי הזדמנות להתנצל על
האיחור, הוא אמר "היחיד שממשיך לעבוד גם שיש בורקסים! כל הכבוד
בחורצ'יק..." וקרץ לי קריצה כזאת של בוסים. אני שתקתי בתגובה
והמשכתי לעבוד.
בערב חזרתי לדירה, אחרי עמידה מרעננת בפקקים, והתחלתי לחשוב על
איזה ארוחה טובה. דחיתי את המחשבה הזאת בתוקף. (הריי כל
המסעדות עוד פתוחות) והמשכתי לרבוץ מול הטלוויזיה.  היה לי עוד
זמן. זרקתי על הכלים המלוכלכים ושאר מטלות הבית שהיה לי לבצע
וזפזפתי ברנדומאליות בין התחנות בלי להזמין תוכניות. אני יודע
שזה נשמע מוגזם, אבל הרגשתי כאילו אני רואה טלוויזיה מחדש.
בפעם הראשונה שוב. (לא שאני זוכר את הפעם הראשונה...) הרגשתי
כאילו שמו לי משקפיים והכל נהיה פתאום ברור יותר וחד יותר.
ב 23:05 נשברתי וירדתי לרחוב לחפש משהו לאכול. לא בא לי משהו
מהודר וגם לא היה עליי הרבה כסף. (כי לא הלכתי למשוך מזומנים
בצורה אוטומטית). נמשכתי בצורה מוזרה לעבר מקדונלד'ס. נכנסתי
לסניף והלכתי לדלפק. מוכרת נמוכה, חמודה, בלונדינית, עם פצע
בשפה, גשר בשניים, ותג שאמר "זהר", חייכה אליי חיוך מזמין.
הזמנתי מיד רויאל עם גבינה אבל לפני שהיא תקתקה את הזמנתי
במחשב המגע שלה, היא הסתכלה עליי ושאלה אם אולי בא לי נאגטס
במקום? היא הסבירה שפשוט הם בדיוק סוגרים ונשאר להם מלא נאגטס
אז הם במבצע עכשיו. חייכתי בחזרה, כאילו ידעתי זה הולך לקרות
ולקחתי את הנאגטס בשמחה.
למחרת תכננתי לקחת את הרכבת הלפני האחרונה צפונה ולפגוש כמה
חברים מהלימודים. איחרתי את הרכבת בשתי דקות אבל במקום להתעצבן
חיכיתי בנחת על הרציף לרכבת האחרונה. לאט לאט הרציף הריק התמלא
באנשים צבעוניים וחיילים, שעם כניסת הרכבת הרימו את תיקיהם
והצטופפו ליד דלתות הקרונות. אני נשארתי לצפות במחזה מהספסל.
חשבתי שיהיה מעניין לראות מה קורה אם מפספסים גם את הרכבת
האחרונה. כולם עלו, התחנה התרוקנה, הכרטיסן עוד ניסה לצעוק לי
משהו שנייה לפני שהדלתות נסגרו עליו, פשוט סימנתי לו "לא תודה"
כזה עם היד, והרכבת נסעה.
חיכיתי.
לא יודע למה, פשוט חיכיתי. קראתי ספר וחיכיתי עוד קצת. עברה
כבר שעה ונשארתי כפסל קרח בדיוק כמו שהייתי כשהרכבת יצאה. עוד
לא חשבתי אפילו על להתקפל ולחזור לשגרה ואז נעצרה בתנועה איטית
ומסורבלת מאוד רכבת בתחנה, רכבת קטנה וצהובה. טוב, אי אפשר
לקרוא לדבר הזה בדיוק רכבת אבל זה היה מספיק קרוב. זה היה
הקרון הצהוב הזה שלא קשור לכלום, הוא נעצר כמעט מולי, וממנו
קפצה בדילוגי איילה בחורה שחרחורת עם סרבל עבודה של רכבת
ישראל. היא ניגשה ישר למכונות הממתקים שעמדו יתומות על הרציף,
וקנתה 2 פחיות קולה ובמבה. כשהסתובבה לחזור לרכבת היא פתאום
ראתה אותי. היא חייכה חיוך מופתע ושאלה אם אני יודע שאין יותר
רכבות היום.
-"בדיוק פספסתי את האחרונה..." שיקרתי.
-"אז למה אתה מחכה?"
-"לטרמפ." עניתי בהחלטיות.
-"בוא." היא פשוט אמרה והפנתה את ראשה לעבר הצהוב.
עליתי לקרון/קטר הזה שהיה בו מקום בדיוק לשנינו.
חמוטל, כך התברר לי, מחליפה מידי פעם את אביה, טוביה, ועושה את
"הקו הצהוב" במקומו.
"הקו הצהוב", הוא הכינוי לקרון המוזר הזה, שסורק בכל יום את
המסילה לבדוק שאין שום חפצים חשודים, וששום דבר לא קרה
למסילה.
היא סיפרה לי שזה נותן לה זמן לחשוב, קצת כמו ריפוי בעיסוק
כזה. היא שלפה ג'וינט ושאלה אם יפריע לי. אמרתי שלא, והוספתי
שאני די בתול בעסק. היא רק חייכה חיוך ממזרי ואמרה-
"אז בוא אני אפתח אותך".
היא דחפה לי את הג'וינט לפה והדליקה אותו. היה קצת קשה לריאות
הטהורות שלי להתמודד עם כמות הכימיקאלים אבל התגברתי, ואחרי
הג'וינט השני כבר הייתי מסודר לגמרי. הייתי במימד אחר. איבדתי
לחלוטין כל תחושה של זמן. דבר שכנראה היה חסר לי כבר הרבה...
ובכן, זמן. הרגשתי כאילו כל שנייה נמרחת לדקה, ואילו כל דקה
עוברת תוך שנייה. מן תחושה מטורפת כזאת של ריחוף, או מן תחושה
מרחפת כזאת של טירוף, אני לא לגמרי בטוח.
חמוטל ואני רק צחקנו כל הזמן ועשינו שטויות עם הכובע של הנהג
קטר. אחרי כמה זמן, נפל עליי פתאום רעב כבד, אני לא הבנתי למה,
חמוטל שהרגישה את תשוקתי לבמבה, רק הסתכלה ואמרה -
"אתה באמת בתול הא? הייתי בטוחה שאתה סתם מתחמק מלגלגל..."
לפני שהספקתי להגיב, חמוטל הסתובבה בפתאומיות לעבר כיוון
הנסיעה ובלמה בחוזקה את הרכבת, כאילו שכחה משהו.
"מה קרה?" נבהלתי.
"בוא, אני רוצה להראות לך משהו". היא אמרה, ודילגה מהצהוב,
שעמד סתם ככה על הפסים באמצע שום מקום, והתחילה ללכת לעבר גבעה
סמוכה.
אני לא כל כך הייתי במצב להבין מה קורה אז פשוט הלכתי אחריה.
טיפסנו במתינות על הגבעה, ובאיטיות נפרש לפני נוף מדהים, של
ישובים וגבעות שאין לי מושג איפה או מה הם. היה לילה נטול ירח,
והכוכבים זרחו במלוא עוצמתם. חמוטל נשכבה על הדשא בראש הגבעה.
"אמור להיות מטר מטאורים הלילה." היא אמרה.
נשכבתי לצידה, עם המבט מופנה לעבר כיפת השמיים העצומה והחשופה,
התחלנו לזמזם ביחד, "יש ערימה של חבר'ה על הדשא..."
ואחרי כמה דקות התחיל באמת מבול של כוכבים נופלים. זה היה רגע
פשוט מדהים, שנינו שכבנו שם נפעמים, וחסרי נשימה, לכמה רגעים,
מושלמים.
אחרי המבול חזרנו מאושרים לקרון והתחלנו להתפקח צפונה.
הודיתי לה מקרב לב על לילה מדהים, כשהגענו למחוז חפצי ותפסתי
מונית ליעדי.
הגעתי לדירה של יואב בדיוק באיחור האופנתי הראוי, והתחלתי
להתערבב בקהל.
"אני דברים כאלו מחבב" השבתי ליואב, שבדיוק הביא לי בקבוק
בירה. הוא הסתכל עליי קצת מוזר והמשיך הלאה.
"בנים בנות ביחד זה יפה ש- יש אומץ לפעמים להתערבב..." השיר
פשוט לא הפסיק להתנגן לי בראש, אז התחלתי לשיר לעצמי בשקט עד,
שבבית השלישי בערך (לא שידעתי בדיוק את כל המילים), מישהי
הצטרפה אליי. גיליתי להפתעתי, שזאת שיטה מצוינת למצוא את
האנשים שמתאימים לך בתוך הקבוצה, פשוט תשיר את השיר שאתה אוהב,
ומי שיצטרף אליך, בן או בת, תמיד יהיה בן אדם כלבבך. וככה
הכרתי את כרמל. שרנו ביחד, ועד לבית השביעי כבר קיבלתי רושם
ממש טוב עליה. בסוף השיר, אחרי שהיא כבר עברה את האודישן שלי,
היא לא נשארה חייבת, ועשתה לי אודישן משל עצמה. היא הסתכלה
עליי ושאלה:
"א'- אהל, ב' זה בית, ג' זה גמל גדול, מה זה כ'?"
לקח לי כמה שניות לשיר את הכל בראש, בשלוש פעמים הראשונות
הגעתי רק עד ז' ח' ("שתיהן ביחד - זר חבצלות..."). אבל בסוף
פרצתי את המחסום השבתי לה- "כ' זה כן ול' - לא".
היא התרשמה לטובה והציגה את עצמה. היה לה מין חיתוך דיבור קצת
מוזר כזה. לקח לי כמה משפטים, שלוו בתנועות ידיים מצומצמות,
להבין שכרמל חירשת.
התחלתי לדבר בקול רם יותר (בטיפשותי) ושאלתי אותה איך היא ידעה
לשיר איתי? היא אמרה ש"יש דברים שלא צריך לשמוע..." , תוך כדי
הדיבור היא עשתה איזה מין תנועה של מיקסר או משהו ובסוף המשפט,
הצביעה על האוזן שלה.
"צודקת" אמרתי ועשיתי תנועה של ילד מפגר שמרביץ לעצמו על הראש.
היא צחקה ויצאנו ביחד למרפסת.
היה לה מן מבט מטורף כזה בעניים, כאילו מיליון מחשבות רצות שם
ביחד, או כאילו היא סתם שתתה המון המון קפה לפני המסיבה. אהבתי
את המבט שלה, אני חושב שהרושם הראשוני שהעיניים עושות די קולע
לאופי האדם, פשוט צריך להסתכל מספיק עמוק.
סיפרתי לה בלחש על הדרך המוזרה שעשיתי באותו לילה, והיא
"הקשיבה" בהשתאות. היא אמרה שהיא לא יודעת אם היא תצליח
להתעלות על מטר המטאורים אבל מתחשק לה לנסות. נשארנו לשבת
ולדבר במרפסת עד הזריחה. מידי פעם נכנסו אנשים שניסו לפתוח
בעיקר עם כרמל בשיחה, אני לא הפרעתי יותר מידי, רק הזזתי את
השפתיים כדי שהיא תוכל להבין כל מיני דברים שאני אומר עליהם
מאחוריי הגב. לבסוף נשארנו רק שנינו לבד. זה מוזר שלפעמיים
יותר קל לך לשתף זרים מוחלטים בסודות הכי כמוסים שלך. אולי כי
אתה יודע שאין להם למי לספר את זה, ואתה רק רוצה לפרוק משהו
שיושב לך על הלב. אבל בכל מקרה, חשפתי מעצמי המון באותו לילה.
אני לא חושב שבחיים מישהי או מישהו הכירו בזמן כל כך קצר, את
כל רזי האישיות שלי. כרמל גם לא חסכה, היא סיפרה איך זה להיות
חרשת, ולגדול בלי לשמוע מה אומרים עליך ממש מאחורי הגב. אני
סיפרתי לה על מסע השינוי העצמי קצר שלי, ועוד כל מיני אנקדוטות
מהחיים השגרתיים שלי. בערך ב 7 בבוקר היא ממש נתפסה לנקודה
שבחיים לא הייתה לי שום חיית מחמד. הסברתי לה שהן רק עושות
בלאגן ולכלוך, היא אמרה בתגובה שהיא אולי לא שומעת אבל זה בטוח
היה הקול של אימא שלי מדבר מגרוני. ושזה הצעד הבא האולטימטיבי
במסע השינוי העצמי שלי. עוד לפני שהייתה לי הזדמנות לחשוב על
זה היא כבר גררה אותי למכוניתה בדרך לצער בעליי חיים.
הגענו טיפה לפני שפתחו. מה שקצת הרס לי את רצף האיחורים שעבדתי
עליו כל כך קשה, אבל ניחא. עד שפתחו התלבטנו מה לקחת בסוף
החלטנו על הבחירה הבנאלית בשביל הפעם הראשונה ולקחת כלב. נכנסו
פנימה, שנינו התכווצנו קצת למראה הכלובים הרבים. רוב הכלבים
היו מסכנים ועצובים מחכים לאיזה חתיכת בשר שתזרוק להם. עברנו
בשקט על פני הכלובים, נסינו לא לטפח תקוות שווא אצל אף כלב,
כולם היו חמודים, אבל חיפשתי כלב שיתאים לי, גם אם הוא לא
בדיוק גזעי ולא הכי ממושמע. כלב שיתאים לי. תמיד אומרים שהכלב
דומה לבעליו, ניסיתי לראות מי יהיה לבסוף הכי דומה לי. באופי,
יותר מאשר במראה. כרמל מצאה כמה גורים חמודים. אני המשכתי
ללכת. ובצד שמאל למטה פתאום ראיתי כלב שרדף במרץ אחרי הזנב
שלו. הוא הפסיק לרגע שהתקרבתי, הסתכל עליי לשניה, ואז
בפתאומיות חזר לרדוף אחרי הזנב שלו. סימנתי לכרמל - "אותו!",
בלי קול ועם הצבעה החלטית של האצבע המורה. אחרי פרוצדורה קצרה,
נסענו עם לירוי, כלבי החדש, לכיוון תחנת הרכבת. לירוי היה
מאושר. הייתה לו פרווה חומה ארוכה, כאילו הוא בדיוק חזר
מהמזרח, אף שחור, והליכה שובבית כזאת כמו של גור, למרות שכבר
היה הרבה יותר גדול. הוא דילג בקלות לאוטו וחיכה בסבלנות שנפתח
לו את החלון.
בתחנת הרכבת נפרדתי מכרמל. החלפנו חיבוקים וטלפונים, ועליתי עם
לירוי לרכבת. הגעתי הביתה אחרי שבנסיעה ברכבת לירוי פעמיים
סימן את הקרון האהוב עליו, ככה שעברנו הרבה מקומות. בבית
פיזרתי לו עיתונים ושנינו נפלנו למשכב.

התעוררתי ב 7 בערב מהטלפון, או יותר נכון מהליקוקים של לירוי,
שכנראה נמאסו עליו כבר הצלצולים. עניתי לאימא (מירי) בלי
להסוות בכלל את העובדה שאני ישן, היא הייתה מודאגת נורא, זה
הריי לא מתאים לי לאחר, היא נרגעה ואמרה שכולם מחכים לי לארוחת
ערב. פאק. שכחתי מזה לגמרי. לקחתי את לירוי ונכנסנו זריז
לאוטו. התעסקתי כנראה עם לירוי יותר מידי, ככה שרק כשהגענו
לעצירה מלאה נזכרתי שלא מילאתי דלק...

יצאתי מהאוטו, לקחתי שאיפה עמוקה מאויר הלילה הצונן, וחייגתי
לאמא, הודעתי לה איפה אני. וחיכיתי. לירוי לא היה רגוע כמוני,
הוא יצא מהאוטו והתחיל להתרוצץ בשדה סמוך. באותו רגע היה לי
נדמה שלקחתי כלב היפראקטיבי. לירוי לא הפסיק לרחרח, ובדיוק
כשאחי, נועם, צפצף לנו הוא הכניס את מה שמצא לפה שלו ונכנס
לאוטו אחרי. התחלנו לנסוע, מתעדכנים בנושאים שעל הפרק, כשהגענו
לרמזור לפני הבית, אחי העיר ש"אימא לא תאהב את לירוי", ונתן
מבט ממושך במראה. כנראה בגלל זה הוא לא שם לב, לכתם שמן שהיה
על הכביש, הוא לא הצליח לבלום, ו"נישק" קצת את הרכב שלפניו. לא
משהו רציני, רק נשאר קצת צבע אדום מהנשיקה. אבל הנהג השני
התעקש להחליף פרטים. כשהוא נכנס חזרה לאוטו, אמרתי- "מזל שנגמר
לי הדלק אחרת זה היה קורה עם האוטו שלי..."
אחי השיב, "לא נכון, כי אז כל שרשרת האירועים הייתה משתנה,
ויכול להיות שבכלל לא היה כאן שמן..."
"אתה צודק," אמרתי, "אבל יכול להיות שהיה קורה משהו הרבה יותר
גרוע..."
לירוי נבח לאות הסכמה.
נכנסו הביתה, עוד לא הספקתי להגיד שלום לכולם, כשאימא אמרה-
"בשום אופן לא, אתה יודע כמה בלאגן הוא יעשה?!" (כנראה כרמל כן
יכולה לשמוע דברים...). לירוי כנראה הבין את קוד ההתנהגות
הנוקשה בבית הורי, וניגש לספיר, (הדרדקית המשפחתית התורנית,
מצד אחותי). הוא נתן לה בעדינות את מה שחפר בשדה. זאת הייתה
בובת משחק קטנה ואדומה, במצב לא רע יחסית. ספיר התרגשה וצחקה
בהתרגשות, היא ליטפה את לירוי בחיבה, אני ידעתי שזה בדיוק
הרגע, והפניתי ביחד עם לירוי, שעדיין הוחזק שבוי על ידי ספיר,
מבטים עצובים לאימא. היא לא זזה, רק שתקה ונתנה איזה עיוות קטן
בפנים שאמר- "בסדר, אבל רק הפעם..." וישבנו לאכול.
באמצע הארוחה פתאום בקע צלצול רועש מאוד של הודעה מתוך הכיס
שלי. כולם בשולחן בחנו אותי, זה לא היה בדיוק מתאים לי לקרוא
הודעה באמצע הארוחה המשפחתית, בטח לא אחרי שהצלצול של ההודעה
היה קול של אישה גונחת. ולמרבה האירוניה זאת הייתה האישה
היחידה, פחות או יותר, שאי פעם גרמתי לה לגנוח, ועדיין האישה
היחידה שהייתי רוצה לגרום לה לגנוח...שמה בישראל היה ענת.

אני לא אאריך בפרטים, אבל בשורה התחתונה נפרדנו בגלל הפדנטיות
חסר הפשרות שלי. ההודעה סיפרה, שהיא שמעה על השינוי בגישה שלי,
ושהיא מתגעגעת אליי. לקח לי כמה דקות ארוכות לקשר בין כרמל
ליואב לענת. פתאום בבת אחת התמלאתי באושר... לא יכולתי להתאפק,
לא שיחקתי קשה להשגה, וישר תקפתי, ביקשתי להיפגש, היא ענתה
בשמחה, אבל שהיא כרגע גרה בניו-יורק.
הראשון שבר את השתיקה היה אבא (פיני), אני רק אמרתי "זאת
ענת...", כולם בשולחן מסביב ידעו על ההיסטוריה של שנינו. לא
הייתי צריך להרחיב. הם השתדלו לא להתערב והמשיכו לאכול.
באותו לילה עלו לי כל מיני זיכרונות של שנינו, טובים ורעים.
נזכרתי בין השאר שאחד הויכוחים הרציניים שלנו היה על כלב בבית.
הסתכלתי על לירוי ששכב על השטיח. בשבועיים הקרובים לא הפסקתי
לחשוב עליה. לאט לאט התקדמנו מהודעות לשיחות טלפון קצרות,
ולשיחות שנמשכו כל הלילה באינטרנט. התאהבנו אחד בשניה מחדש.
היא סיפרה לי על החיים בניו-יורק, היא בנתה לה שם חיים יפים.
גם כאן השתדלתי תמיד לאחר לכל השעות שקבענו לדבר, וזה די מצא
חן בעיניה.
ככל שעבר הזמן, דיברנו יותר על אפשרות של מעבר לניו-יורק. ענת
נימקה שזה בדיוק מה שאני צריך בכדי להשלים סופית את השינוי
העצמי שלי. באיזשהו מקום ידעתי שהיא צודקת אבל היה לי קשה
להשלים עם זה.
ביום שישי קבעתי לשחק כדורסל עם צחי. הגעתי בשעתיים איחור, מה
שעזר לי לנצח בקלות יתרה. בגלל שצחי כבר היה מאוד עייף ממשחקים
קודמים ששיחק. תוך כדי המשחק, דנו קצת בנושא, לצחי היה יחס די
אמביוולנטי, מצד אחד זה די מטורף לנסוע עד לניו-יורק בשביל קשר
שכבר נכשל פעם אחת, למרות שהשתנתי ואני מאחר לו למשחקים עכשיו.
מצד שני, מה מחזיק אותי בארץ???
חשבתי הרבה על מה שצחי אמר, ובשורה התחתונה, לא היה מה שיחזיק
אותי בארץ, אבל הייתי עדיין חצוי בדעתי. הייתי צריך דעה של
אישה. קארין הייתה ממוחית בנושא זוגיות. היא בעטה בגברים מחייה
כמו בכדורגל. קארין הסתכלה לי בעיניים, במבט בוחן וחודר, היא
כיבתה את הסיגריה, ואמרה לי-
"רואים, שאתה רוצה לנסוע, תיסע! רק תוודא שהיא לא תהיה בדיוק
עם מישהו כשאתה מגיע..."
באותו ערב, דיברתי עם ענת שעה ארוכה, במהלך כל השיחה ניסיתי
להשתכנע, שהפעם זה יהיה באמת זה. ניסיתי לחפש איזשהו סימן,
שנועדנו להיות ביחד. ענת קצת לא אהבה את החוסר בטחון שלי, אבל
היא הבינה אותי לחלוטין. ביחד הגענו למסקנה שככה אי אפשר
להמשיך. לבסוף היא אמרה לי - "יש לי רעיון מותק, תרשום
מספר..." היא נתנה לי את מספר של סוכנת נסיעות בשם רינה. ואמרה
לי להתקשר אליה מחר בבוקר. ענת הכתיבה לי באופן מאוד ברור את
מה שאני צריך לעשות. היא קונה לי כרטיס טיסה לעוד שבוע. בעוד
שבוע היא תחכה בשדה. אם אני אבוא שנינו כנראה נחיה באושר
ואושר, אם לא, בלי רגשות אשם, איש איש ימשיך בדרכו. התנאים
שאני צריך לעמוד בהם היו - במקרה שאני עולה על המטוס, לירוי
חייב לבוא איתי, ובמקרה שאני לא עולה על המטוס, אני חייב להניח
לה לעולם. עסקה הוגנת לכל הדעות.
למחרת הלכתי לקחת את הכרטיס אבל ללא החלטה ממשית לגבי השימוש
בו. במהלך השבוע בליתי בעיקר עם עצמי מנסה לחשוב מה לעשות.
מסתובב בלי מטרה מסוימת בין החדרים בבית. לא באמת עושה כלום כל
היום.
יום הטיסה הגיע. עשיתי כמה טלפוני פרידה לאנשים, לאט לאט הבנתי
שאני עומד לטוס לניו-יורק. כבר באתי להזמין מונית לשדה 3 שעות
לפני הטיסה. ואז הבנתי שאם אני אעשה את זה אז לא השתנתי בכלל,
זה יסתור את כל מה שבניתי עם עצמי בשבועות האחרונים, וכל העסק
לא יעבוד.
ישבתי בבית וחיכיתי, התלבטתי מה לעשות התהלכתי כמו ארי בסורג
בחדר ללא הפסקה. בערך שעה לפני הטיסה נשברתי, התקשרתי ל"שוקי
מוניות" והזמנתי לי מונית לשדה. הגעתי לשם די מהר אחרי נסיעה
מלחיצה במושב האחורי של שוקי. עקפתי באלגנטיות את התורים
לבידוק הביטחוני וניגשתי לדלפק, הייתה לי עוד חצי שעה עד
ההמראה.
החיוך המברך של תקווה, דיילת הקרקע, שמסיבה לא ברורה, אייתה את
שמה עם "ט", התחלף במבט קר ומודאג כשראתה את הכרטיס שלי.
"שם יפה" אמרתי.
"תודה, היא השיבה, "אין לנו זמן לזה עכשיו אתה ממש מאחר!!!"
"אני לא אעשה הרבה קניות - מבטיח"
בניגוד לציפיות שלי, טקווה לא צחקה ואמרה משהו כמו - "את הטיסה
שלך בדיוק איחרת, אבל עוד רבע שעה יוצאת עוד טיסה ונשדרג אותך
למחלקה ראשונה אם זה בסדר", אלא היא פשוט כרטסה ממש בזריזות,
אמרה לי לקחת את מעט המטען שהיה לי איתי, ולרוץ, אם אני אגיע
לשער שהמטוס עדיין שם, יעלו אותי עליו, אם לא הכרטיס ילך
לבזבוז. הייתי קצת המום, הסתכלתי עליה בשתיקה. היא הרימה את
מבטה מהמחשב, התפלאה למה אני עדיין עומד מולה, ואז היא רק
חייכה ולחשה לי - "רוץ!"
רצתי עם לירוי כמו שלא רציתי בחיים, עברנו בזריזות ובחוצפה
ישראלית את הביקורת דרכונים במהירות, חלפתי ביעף על פני
הדיוטי, מתנשפים ללא הפסקה המשכנו לרוץ בטירוף, אנשים פחדו
שקרה משהו והסתכלו עליי מוזר. לירוי לא אכזב ועמד בקצב
שהכתבתי. פנינו בחדות לכיוון השער, המספרים לאט לאט  סגרו על
מספר השער שלנו, כבר כמעט הגענו כשבאופק ראיתי את דלתות השער
מתחילות להיסגר באיטיות... אם הספקתי לעלות לטיסה או לא זה כבר
סיפור אחר. אני, רק שמחתי שאיחרתי...