"אותנו לא תראה בבית הכנסת!"
כך התריסו בפני דודיק , מנהל ביה"ס "אביבים", שניים מחברי
הקבוצה העתידים לצאת לפולין בראשית החודש הבא.
דודיק הכיר היטב את שני תלמידיו אלו, יובל ואיתן, כזוג בלתי
נפרד ויוצא דופן בקרב התלמידים.
גם חברותיהם בזמנים שונים לא יכלו לנכס לעצמן בשלמות , כל אחת,
את בן זוגה.
הבינו ולמדו החברות לדעת, ש"לצאת", פירושו לגבי השנים הללו -
רביעיה.
מאז ומעולם, עוד בטרם כניסתם לבית ספר התיכון, מצאו השניים נפש
תאומה אחד בשני. זאת, במשחק, תעלולים בבית הספר ובתנועה.
לעת התבגרותם רקמו ואמצו גם חשיבה ואידאולוגיה תואמים.
ההצהרה המוזכרת בדבר המנעותם מביקור בביהכ"נ במסגרת הסיור
בפולין, תאמה את גישתם החילונית, רדיקלית קמעה, שהוקצנה לעת
בגרות.
וויכוחים אין סוף עם חברים בתנועה, בבית הספר, סמינרי הדרכה
למיניהם, שיחות עם שורדי שואה מבין בני המשפחה ואחרים, תרמו אף
הם להקצנה בתחום זה כפי שמוכר במקומותינו אצל בני העשרה.
"עם חזק יחיה ועם חלש יוכה" פסק יובל באחת משיחות ההכנה לקראת
המסע.
בתגובה לשאלת המנחה בדבר התמידות בשימוש בחרב , התערב
איתן,והציג דוגמאות ממדינות העולם , נצחונן ואו הפסדן במלחמות
ובמעשי איבה בזמן עבר ובהווה. לא נפקד, כמובן, מקומה של מדינת
ישראל בהקשר זה.
דודיק, המנהל, נמנע מלהגיב על להצהרה זו בחינת אומר לעצמו
"יעשה הזמן את שלו".
העדיף דודיק בהגיונו להמנע מויכוח עם השנים ועם עמדתם זו.
התלמידים האחרים במשלחת, ברובם, לא הביעו תמיכה ביובל ואיתן,
והיו שאף הסתייגו מהם במופגן.
בשבוע שלפני הנסיעה בערב שבת התכנסה משפחתו של איתן כמתמיד
לארוחת ערב, האחת בשבוע, בה מסובים כל בני המשפחה ביחד.
בתום הארוחה ביקש יצחק, סבו של איתן, מנכדו לשבת לידו.
יצחק, הפרטיזן לשעבר, השתתף במלחמה ביערות פולין בפלוגה, שכל
חייליה היו יהודים לאחר שנצלו וברחו הוא ואחיו מאחת האקציות
הראשונות בעיירתם.
האח נספה באחת הפעולות. גופתו הועברה לקבורת קבע אחרי המלחמה
לאחוזת הקבר המשפחתית בבית הקברות היהודי בלודז'.
סבא יצחק פרש את מפת בית הקברות לפני איתן ובה מצויין בסימון
דיו מקום אחוזת הקבר המשפחתית.
ביקש יצחק הסב מאיתן שיאתר את מקום הקבר במסעו, ויציב נר לזכרו
של האח.
"גם אתאיסט שכמוך יסכים לעשות זאת..נכון?" סנט בו בהחליקו על
לחיו.
הבטיח איתן, שיעשה זאת במידת האפשר ובתואם לתכנית וללוח
הזמנים, שאכן כלל ביקור בבית הקברות היהודי בלודז'.
שלושים תלמידי ביה"ס אביבים הצטרפו לתלמידים מבתי ספר אחרים
בבוקר הטיסה בשדה התעופה "בן גוריון".
שלא כמו יחסם לתלבושת האחידה של בית הספר לא נמצא אחד מבין
התלמידים, שלא לבש את חולצת המסע המוכרת, כבר בעת הטיסה.
טבעית לכן היתה, למרות הפתעת מה , פגישתם במטוס עם הקפטן זאב
שרון, שיצא מתא הטייס על מנת להפגש ולשוחח עמם.
כנער ניצול שואה מגטו בודפשט הסתקרן לשמוע את הנערים טרם הפגשם
ובחזרתם מארץ ההשמדה.
ככל שנטה לעמעם רגשותיו כלפי חוץ , כמו מסכת הציניות שעטה על
פניו לעיתים, עוררו בו קבוצות אלו רגשות עבר, ותמונות משפחה
שנכחדה שנטשטשו עם הזמן.
ידע שרון לתאר לפני שכניו בשעת רצון, ולאחר לגימת כמה כוסיות
יין משובח, את מראה הנפת הדגלים הספונטנית של קבוצות הנערים
בעלייתם על כבש מטוסו בדרכם הביתה. לא נשאר חייב ויצא, תמיד,
לפוגשם ברום הכבש בעת כניסתם למטוס.
הסיור חשף, כרגיל, את הזוועות הידועות במיידנק, אושוויץ ,
ובנוסף לכך בתאורי העד המלווה, ניצול שואה אף הוא. בהגיעם לעיר
לודז' בקשו יובל ואיתן את מנהלם דודיק, שליווה את הקבוצה בפעם
זו כמו בכמה פעמים קודמות, להפרד לזמן קצר, על מנת לאתר בבית
הקברות את חלקת הקבר המשפחתית, ובה קבר אחיו של סבא יצחק, שנפל
ונקבר שם.    
דודיק, שידע על כוונה זו מתוך שיחה עם ההורים, שהעמידוהו על
כוונת איתן טרם הנסיעה, בחן את המפה המצוירת, וקבע עם השנים
מועד חזרה ומיקום לפגישה בשער בית הקברות.  
השניים נפרדו ומיהרו לדרכם מתווים את מסלולם על פי השרטוט
במפה.
דקות מספר לאחר לכתם התעשת דודיק , נרעד כמו משהו הזדעק בתוכו:
איך הסכים לפרישתם מהקבוצה ולחיפוש בבית הקרבות הענק בן ארבע
מאות אלף הקברים ללא מלווה?!
הזעיק את דינה המורה המלווה, הטיל עליה את האחריות לסיור ברחבת
העיר הישנה ובאזור שער בית הקברות כפי שתוכנן מראש, ובעצמו רץ
מבועת קמעה, בעקבות השניים על פי זכרונו את השרטוט במפה.
קצר נשימה רץ בשביל המרכזי תוך צפיה משני צדדיו, עד אשר הגיע
לפניה השלישית בתואם לשרטוט המפה, שזכרו.
קפא על עמדו בצלו של עץ רחב פאורות בראותו במרחק של כחמישים
מטר את השנים רוכנים מעל מצבה באחוזת קברים מופרשת קמעה מצביר
הקברים המרכזי.
חשש דודיק מלהפתיעם, גם מתוך בושה מסוימת על הפחד שהציפו טרם
ריצתו אליהם. השניים היו עסוקים בהדלקה חוזרת ונשנית של נר
שסירב להדלק, והעמדתו על הקבר בזווית מתאימה. כבה הנר כמה
פעמים עד שמצאו את המסתור המתאים מרוח, בצל הקבר.
הוציא איתן קלף "קדיש" מכיסו, וקרא מתוכו בקול נמוך בעוד יובל
מיצל בכפות ידיו על הנר לבל יכבה.
מעין פקעת חנקה גרונו של דודיק.
עמד נפעם , חוכך בדעתו מה לעשות. פנה לאחור, וחזר בדרך עוקפת
טרם סיום קריאת הקדיש לבל יראוהו.
השניים הצטרפו לקבוצה כפי שסוכם, מבלי לומר דבר.
מבט, שזרק דודיק לעברם, נענה מבנוד ראש כמסמל ש"הכל בסדר".
"לא ראו אותי" הבזיקה בראשו המחשבה.
הסיור המשיך על פי המתוכנן.
לעת צהרים ביום שישי, הגיעה המשלחת לקרקוב. סיירו בארמון
המפורסם כבתכנית
קרקוב הוותה את התחנה האחרונה בסיור. כוונת המתכננים היתה
לעשות בה את השבת יחד עם אנשי הקהילה.
בשבת, לאחר ארוחת בוקר במלונם, עשתה הקבוצה דרכה אל בית הכנסת
הישן ששרד בגטו. פגשו הנערים בבית הכנסת חלק משרידי הקהילה,
אליה הסתפחו במשך השנים יהודים ממקומות שונים.
מבטו של דודיק צד את השניים, לבושים בחולצות לבנות, מצופפים
ליד ארון הקודש יחד עם חבריהם.
המבטים הצטלבו. חיוך הסתמן בזויות פיו של איתן בעוד יובל עוטה
מבט מתתמם.
"זיהיתם אותי? שם?" לחש דודיק מחייך אל השניים.
"קיווית שלא?" נענו לו. עצר דודיק את עצמו מלשאול אותם לגבי
שינוי ההחלטתם בדבר אי הליכה לבית הכנסת.
בעת התפילה נעצו בו מבטיהם. החזיר דודיק מבט מחייך.
נר, כדרכו, מאיר.
להבתו משנה כיוון בעת נשיבת הרוח...