הכול התחיל בטעות. לא שלי, כמובן. טעות רצינית. כזו שמסמרת
שיער, אפילו לקרחים מלידה. ההתחלה הייתה דווקא בסדר, שלא לומר
מבטיחה. הסרט הנפלא שיצרתי בחמש השנים האחרונות הושלם לבסוף.
הפגישה שלי עם המפיצים נקבעה, במקרה, ליום הולדתי, 3 במרץ,
בשעה 3 אחר הצהריים בבית הקפה השכונתי בצפון תל-אביב. כמו
שאמרתי - התחלה מבטיחה.

אלא שאז הכול התחיל להשתבש. לבית הקפה דווקא הגעתי בזמן, על
הדקה, חמוש במחשב הנייד החדש שלי. במחשב שכנה לה מצגת הדגל שלי
האמורה לשכנע כל מפיץ פוטנציאלי שסרט האנימציה שלי שווה עשרה
פסלונים מוזהבים אם לא יותר. שני המולטי-מפיצים סטן ומרתה,
מומחי השיווק וההפצה, הגיעו דקה אחת אחרי, התיישבו מולי
והזמינו קפה הפוך, אחד, גדול, לשניהם. סטן ומרתה היו אנשי
עסקים בשנות החמישים לחייהם, ישראלים לשעבר שהתגוררו בפאתי
הוליווד וקפצו לישראל פעמיים בשנה לצוד כל מה שכדאי בתחום
הקולנוע.

לראשונה פגשתי אותם לפני שנה במסיבה המפוארת של ארקדי גאידמק,
כשעוד חגג. הם היו מכוכבי האירוע הנוצץ וכבר בתחילתו פיזזו
במרץ עז ברחבת הריקודים. לאחר שעמדתי בתור האינסופי להכירם
שפכתי על מרתה בהתרגשות את תכולת כוסית היין האדום שהחזקתי
בידי. מרתה לא הפגינה שמץ של התרגשות מהכתם האדמדם שהתפשט
במהירות על שמלתה הבוהקת."אתה שחקן, במאית, מפיק או הכול
טוגזר?" פנתה אלי מרתה בעברית משובשת מעט במבטא זר, ובחיוך
אמריקאי חושף שיניים צחורות יותר מגלידת וניל של בן אנד ג'ריס.
הסברתי לה שאני במאי של סרטי איכות וסיפרתי על הסרט שאני עובד
עליו כבר מעל ארבע שנים. מרתה הקשיבה בעיון ובקשב רב, שאלה עוד
שתי שאלות, והעבירה את תשומת לבה לעומד אחרי בתור.

עברה שנה תמימה, ועתה אני יושב מולם בבית קפה. ישיבה גורלית,
עבורי לפחות. לאחר כמה מילות נימוסין, שכללו גם כמה משפטים על
יכולתם של השניים לקחת כל סרט עם פוטטנציאל ולהצליח אתו,
לחיצות ידיים וחיוכים, הדלקתי את המחשב, מתוך כוונה להראות להם
את 5 הדקות הראשונות של הסרט. הקטע הפותח של הסרט, עליו עבדתי
שנה תמימה עם שני אנימטורים, היה קטע חזק מאד שאף מפיץ לא
יעמוד בפניו, כך חשבתי. סטן ומרתה רכנו בו זמנית יחדיו אל הצג
כדי לראות טוב יותר, ואז זה קרה - הקפה ההפוך שלהם, ששכן בכוס
ענקית בינם לבין המחשב, התהפך לו בזריזות לתוך המקלדת והמחשב
קפא. סטן התעשת ראשון, הפך את המחשב על פניו והחל לנגב מה
שאפשר.

מרתה נזכרה, כנראה, באפיזודה שבה אני שפכתי עליה יין וצחקקה,
תוך שהיא מנופפת למלצר. אני לעומתם, נתקפתי בשיתוק. המתח
שצברתי לקראת הפגישה הגורלית ואשר הצלחתי להחביא קודם, חזר
ואחז בי ללא יכולת תגובה. נראה שגם המחשב נכנס למצב דומה וכל
הניסיונות להחזירו לפעילות כשלו. המחשב לא הגיב. טיפות קפה
הפוך אשר בצבצו להן פה ושם בין המקשים המחישו את מצבו העגום של
הלפטופ. סטן ומרתה נתנו כמה עצות וגם המלצר תופף לו על כמה
מקשים במקלדת, אך ללא הועיל. מרתה הביטה בשעונה "אני מאוד מאוד
סורי על מה שקרה, וגם אנחנו כנראה קצת אשם, אבל בטוח נוכל
להיפגש בטיים אחר" אמרה בעברית מתובלת כהרגלה, "אני בטוחה שיש
לך בק אפ, CALL US TOMORROW" סטן שלף שטר של 50 ש"ח מארנקו,
זרק אותו על השולחן והצטרף למרתה שכבר הייתה ליד פתח הבית קפה
בדרכם לפגישה עם במאי/ת שחקנ/ית אחר, בר מזל ממני.

הטבעתי את יגוני בכוס בירה צוננת ומיהרתי לאולפן המאולתר שלי
אוחז בידי את המחשב שעדיין טפטף. האולפן שכן  במרתף קטן בבניין
שבו חלקתי דירה קטנטונת עם חברתי ושותפתי לבימוי ימימה
הכישרונית מאד. כך קראו לה כולם. כשהכרתיה לראשונה קראתי לה גם
אני כך. כשנעשינו חברים ניסיתי לקרוא לה סתם ימימה, או ימימה
החמודה והמתוקה, אך נכשלתי, היא פשוט לא הגיבה. בכל אופן,
ימימה הכישרונית אחסנה את כל הגיבויים החשובים בכספת חסינת האש
ששכנה לה במטבח, מעל המקרר העתיק. הקוד הסודי הורכב משבע ספרות
שהיו רשומות בשני מקומות - במחשב, שכידוע שרוי במוות קליני, או
לפחות בתרדמת, ואצל ימימה הכישרונית בארנק. הבעיה הקטנה היא
שימימה הכישרונית עד מאד לא נמצאת בארץ. הבעיה הגדולה היא שסטן
ומרתה טסים מחר בלילה חזרה להוליווד.  ההמשך - בפרק ב