אמנון עמד במשרד שלו שבקומה השישית של בניין העירייה בתל-אביב.
"עוד פעם ההומואים האלה והמצעד המזוין הזה שלהם?" הוא חשב
לעצמו. כל שנה ביוני הוא חושב לעצמו "השנה אני לא אדפק. השנה
אני לא אהיה במשרד בזמן המצעד המזוין הזה שלהם", וכל שנה אותו
דבר. הוא בעירייה - עובר על דוחות. "זה ממש לא מוצא חן בעיני,
כל העניין הזה של ההומואים" הוא מלמל לעצמו בזמן שהסתכל מהחלון
וראה את החוגגים, את הפלרטוטים, את הצבעים. שמע את המוסיקה
המגעילה הזאת שלהם, את קולות הדיבור, הצרחות, השירה. "ממש לא
מוצא חן בעיני..." הוא מלמל לעצמו שוב ושוב, והבטיח לעצמו
שבשנה הבאה הוא לא יתקע במשרד.
אמנון התיישב על השולחן וניסה להתרכז. בכל זאת, יש לו עבודה.
הוא ניסה להתרכז בדו"ח ממס הכנסה. החיוב החודשי של העירייה.
הוא היה צריך לעבור עליו ולוודא שהכול בסדר. הוא ניסה להתרכז,
באמת שניסה, אבל בכל צרחה שהגיעה מלמטה, בכל שיר מתחלף הוא
נזכר. בכל פעם שניסה לחזור למספרים ולהבין מה לא בסדר בדו"ח,
הוא נזכר בבן שלו, עירום, מזיע, נאנח, נהנה, במיטה, עם חבר
ילדות. חבר שהיה אוכל אצלו בבית ארוחת צהריים כמעט כל יום.
"מוסיקה..." הוא מלמל. קם ופתח את מערכת הסטריאו הקטנה והישנה
שיש לו במשרד.  
"היום לאורך כל אבן גבירול יצעדו מאות ואלפי אנשים כאקט מחאתי
כנגד אפליית ההומוסקסואליים בארץ. כל שנה ביוני..." והוא סגר
את הרדיו. הוא הוציא מהתיק שלו דיסק עם קנטאטות של באך, דיסק
שהוא שומע בכל פעם שהוא צריך להירגע. המוסיקה הרגועה התחילה
לנגן והוא זז לפי הקצב האיטי. אמנון רקד קצת, רקד הרבה, התעשת
והתיישב לשולחן. "הנה," הוא חשב "חצי שעה, מקסימום שעה ואני
בבית". ואז אבן גבירול השתתק. אמנון קם, הניח את המחשבון וניגש
לחלון. הוא ראה את המון האנשים מתמקד במשאית אחת, גדולה, עליה
עמדה דמות. נשימתו נעתקה. "ייתכן?" הוא נזעק. אמנון לקח את
הז'קט, למרות שבחוץ יוני. אמנון מיהר למעלית וסידר את השיער
ואת המשקפיים במראה שהייתה ליד המעלית. הוא יצא מהעירייה והקול
המוכר התחזק. "אנחנו ממש שמחים לראות את כולכם כאן היום. תודה
רבה שבאתם לכאן כדי להגביר את המודעות לאפליה שסובלים ממנה
ההומוסקסואלים ברחבי העולם ובמיוחד בישראל..." הוא הפסיק
להקשיב והתחיל לפלס את דרכו בקהל. הוא היה מוקף בכל האנשים
האלה שהוא שנא. לכל מקום שהסתכל הוא ראה עוד אדם שנוא, עוד
אישה נתעבת, עוד זוג חוטא. אמנון השתדל שלא לגעת באף אחד אבל
ככל שהתקדם לעבר המשאית הקהל נהיה צפוף יותר ויותר והוא היה
חייב לגעת. פה יד, שם רגל, כאן בטן. כל נגיעה הגעילה אותו
יותר. לבסוף הצליח להשתחל ולעמוד בצמוד למשאית. "אני לא
מאמין..." הוא מלמל והחל לטפס. כשהגיע למעלה הוא הסתכל סביב
וראה הרבה מבטים מופתעים. הוא התעלם. הדמות עמדה עם הגב אליו.
הוא התקדם לעבר הדמות וחשב לעצמו שמכאן כבר אין דרך חזרה. הוא
טפח לדמות על הכתף ואורן הסתובב.

בבית, בזמן שאורן הסתגר בחדרו, כועס, ישב אמנון במטבח וחגג את
הניצחון הקטן עם כוסית וודקה. "דווקא מוצא חן בעיני כל הקטע
הזה של ההומואים..." הוא מלמל וחייך.