יוני רכטר מתנגן לי במערכת. זאת אומרת, לא באמת במערכת. במחשב.
ככה זה היום, הא? הכול מחשב. אני אוהב את השיר הזה של יוני -
"בלעדיך". כל-כך מדויק. כל-כך נכון. מציג בדיוק את הכאב והשמחה
של אהבה שהתממשה והתפקששה.  
פתאום טלפון.
"אחת בלילה..." אני חושב. בטח אחד החברים הדבילים שלי רוצה
לצאת לאכול או משהו. ככה זה בתקופה שלפני הגיוס, כל הזמן אתה
נתקף במאנצ'יז של אמצע הלילה.
אני מסתכל על המסך וכמעט בולע את יוני רכטר. זאת היא. אחת
בלילה. וזאת היא. מה לעזא...

- "הלו?"

היא שותקת.

- "הלו?"
- "אני מצטערת."

עכשיו אני שותק. בערך שש תשובות שונות להצהרה הזאת חולפות
במהירות שיא בראש שלי. כל אחת יותר טיפשית מהאחרת. "זה בסדר",
"מותר לך", "גם אני מצטער", "אני אוהב אותך", "קשה לי בלעדיך",
"אני רוצה לחבק אותך כל הלילה"... כל אחת פחות מוצלחת מקודמתה.
כל אחת תסבך אותי שוב בקשר הזה שנקרא "קשר רומנטי". וכמה שזה
נעים להסתבך...

- "את יודעת שפגעת בי, נכון?"

תשובה מטומטמת לכל הדעות.

- "באמת שאני מצטערת... אני אוהבת אותך."

פאק. מה אומרים עכשיו? את האמת המטרידה או את השקר הנעים?

- "זאת הייתה טעות שלי להתקשר... אני מצטערת. אני לא..."
- "לא. חכי שנייה. תני לי רגע לחשוב. סבבה?"
- "סבבה."

אוקיי. רגע לחשוב זה טוב. אבל על מה חושבים? אין לי אפילו קצה
של חוט של מחשבה אחת הגיונית בתוך הבליל הזה שנקרא "היא". מצד
אחד, אוהב. בטח שאוהב. מאוהב. מת. חולה. הכול ביחד במג'ימיקס.
מין עיסת פוצי-מוצי כזאת שכל-כך כיף לשחות בה... מצד שני,
כועס. בטח שכועס. רותח. עצבני. באטרף. הכול ביחד. בעיה.

- "שומעת?"
- "כן..."
- "יש לי עיסה בלב."
- "תמיד ידעת איך להתנסח..."
- "לא. כאילו. כן. סליחה. התכוונתי שאני מבולבל קצת. את יכולה
להבין את זה?"
- "ברור שאני יכולה להבין את זה מותק... אתה רוצה שאני אחזור
אליך יותר מאוחר? אולי מחר?"
- "לא. רגע. חכי. פאק. אני אוהב אותך."

מטומטם! מה אתה פולט את זה סתם ככה? הנה, רואה מה עשית? היא
מחייכת עכשיו. אני שומע את החיוך שלה בנשימות שלה. וזה כל-כך
טוב לשמוע אותה מחייכת שוב. אני רואה את השיניים שלה מחייכות.
ואת העיניים שלה מחייכות. בדיוק כמו פעם, לפני הטעות. כשהיינו
שוכבים, ואז שוכבים. בהתחלה מינית, אחר-כך באמת. אני הייתי
שוכב על הגב ובוהה בתקרה. היא הייתה מתקרבת אלי, שמה יד על
החזה שלי, ראש על הכתף ומחייכת. ולמרות שלא ראיתי את הפנים
שלה, ראיתי את החיוך שלה. ככה זה. לא תמיד צריך לראות הכול.
אפשר גם לחוש.

- "אני כל-כך שמחה לשמוע אותך אומר את זה... אני אוהבת אותך
כל-כך שזה הופך כבר לתחושה אמיתית. מין משהו כזה באמצע החזה...
אתה מבין למה אני מתכוונת?"
- "ברור שאני מבין... אני מרגיש אותו דבר. אני כל-כך שמח
שהתקשרת. עשית לי את החיים."

הנה היא צוחקת. איזה צחוק יפה יש לה. מין משהו שתמיד מזכיר לי
את ויואלדי. ומה זה? אני שומע שם גם בכי באמצע?

- "את בוכה?"
- "לא."

אוקיי, עכשיו אני בטוח שהיא בוכה.

- "שקרנית."
- "נכון."

ושוב היא צוחקת. כמה שזה כיף... להרגיש את התחושות האלה שוב.
להרשות לעצמי לחשוב עליה ולחייך. ולדבר איתה ולחייך. ולאהוב
אותה ולחייך.

-"אבל את יודעת שאני קצת כועס, נכון?"
-"ברור שאני יודעת. אני פשוט כל-כך מטומטמת... זאת אשמתי. אני
מצטערת. לא הייתי צריכה לעשות את זה. זאת הייתה אחת הטעויות
הגדולות שלי. אתה חושב שתוכל לסלוח לי?"
-"את חושבת שתוכלי לבוא אלי עכשיו?"