יש לי הרבה על מה להיות בדכאון.
אתמול שוב בכיתי בלי סיבה כביכול
כי כשיש יותר מדיי סיבות קשה לבחור
ואולי כולם צודקים, ההתמודדות שלי היא סוג של הכחשה,
מקפלת את הכל יפה ומניחה בתת מודע
ואף פעם לא באמת חוויתי דכאון יותר מיום או יומיים
ממשיכה הלאה, גם אם לפעמים זה מתוך אילוץ
רק כדי לא להיות טיפוס כזה 'חלש', שבוכה, שרע לו, שלא יודע
להתמודד
אף פעם לא מצאתי את עצמי מסתגרת ימים שלמים בחדר, מרחיקה מעצמי
אנשים,
כנראה בגלל השיטה המפגרת, הדכאון אצלי הוא תמידי,
יושב בתוך המגירה הקטנה שלו ומחכה לחוסר מצברוח או איזה יום
רע
שרק ייתן לו לצאת החוצה ולהשתחרר בזרם דמעות-שכביכול בלי
סיבה.
כי יש יותר מדיי סיבות.