לפני כמאה שנים. ב-17 ביולי 1906. נעל סבא שלי, זיגפריד
קאופמן, את החנות ברחוב טאונצינר 8, וטס לבית-היולדות "אוויגה
מוטר". הוא שעט במעלה המדרגות, התייצב מול ססיליה, חמורת הסבר
ושאל לשלום היולדת. האחות ססיליה הפשירה חיוך נדיר:  "מזל טוב
זיגפריד. יש לך בן. לו היה שלי הייתי טובלת אותו בשם רודולף."
כך קבל אבי, את השם רודולף ולא את השם מוריץ, כפי שציפו כולם.
הדוד מוריץ, אחיו של זיגפריד, היה הבכור, העשיר וגם הערירי
בבני משפחת קאופמן.

איש מלבד האחות וסבי, לא ידע את הסוד. את ססיליה, פגש זיגפריד
שנתיים לאחר נישואיו לרהה. אביה היה יצרן תחרה בלגי מברוז'
וזיגפריד הברלינאי היה מגיע פעם בחודש, לראות מה חדש, לבחור,
להזמין ולבסוף למכור ברווח נאה. היא היתה בת 17, תלמידה בבית
הספר הישועי גבירתנו הרחומה, הוא היה בן 26, נשוי, גבה קומה
ויפה תואר. ציטט את גתה, שילר, קנט, אבל גם את בודלר, רימבו
וורלן, בצרפתית כמובן. נוסף על הכל, אתאיסט יהודי מברלין.
אהבה ממבט ראשון ששרדה, נגד כל הסיכויים גם מבט שני ושלישי.
ססיליה סיימה את חוק לימודיה והתקבלה כאחות בבית היולדות "די
אוויגה מוטר" בשטיגליץ, פרבר מכובד של ברלין. זיגפריד רכש,
בכסף טוב, את אמונם של מנהלי בית-היולדות ואת הזכות הבלעדית
לשווק לבני תחרה ליולדות. כך נוצרו התנאים שאפשרו להם לגנוב
שעות מתוקות, במעונה הדל והנחבא אל הכלים של האחות ססיליה.

ובכן ב-17 ביולי 1906, בא אבי רודולף לאוויר העולם ממנו הסתלק
לפני שמלאו לו 60. לא הספקתי להכיר אותו ממש. אבא לא היה דברן.
אני מבקש לתקן, אבא ידע לדבר ודיבר על כל נושא שבעולם חוץ מאשר
על השנים האלה בברלין, השנים של ילדותו וחניכתו, אביו ואמו,
חבריו וחברותיו לגימנסיה ולאוניברסיטה. על כל אלה שתק.
ולשתוק ממש, יכול רק מי שיש לו מה לומר.

לזכרה של השתיקה הזו, ולכבוד יום הולדתו המאה הצעתי לאחי
ואחותי לנסוע יחד לברלין, להתחקות על עקבותיו של אבא ואולי, עם
קצת מזל, לגלות קמצוץ קטן מעברם המחוק של הדוד מוריץ, סבתא רהה
וסבא זיגפריד ואולי גם האחות המסתורית ססיליה. וכך התקבצנו אחי
גבי, אשתו יעל ושמוליק בנם, דורית אחותי ובתה מאיה ואני ובתי
רוני... והמדריך רוני גולדשמיט,  בזכותו אנו יודעים היום,
מניין באנו, מי אנחנו ולאן אנו הולכים.
גם אחינו רפי רצה להצטרף אבל נשאר בבית  -  מחמת האשה.


האמת היא שלא ידענו כלום. חיפשתי בגוגל ברלין, הקהילה יהודית,
עסקי תחרה, רודולף קאופמן. כלום. אבל הגעתי לאתר של המדריך
רוני גולדשמידט, שהבטיח:
אם העבר שלכם אבד בברלין, אמצא אותו ויהיה לכם עתיד.
שלחתי מייל. ענה בחיוב ובקש כמה שיותר קצות חוט. השתדלנו.
שלחתי את תעודת הגמר מהתיכון, עבודת הדוקטורט, ותעודת דר.
לכלכלה, מאוניברסיטת הומבולדט.

רוני גולדשמידט התגלה כמקור לא אכזב של מידע. ליתר דיוק ולאחר
ששילמתי  800 יורו עבור סיור שורשים לקבוצתנו, החל להפציץ
אותנו, בעוד ועוד ידיעות ועדויות על משפחת קאופמן הברלינאית.
כך למדנו לדעת כי רהה וזיגפריד עזבו את פרנקפורט ב-1903, זמן
קצר לאחר נישואיהם והצטרפו לעסקי התחרה של הדוד מוריץ, בברלין.
ב-1906 נולד רודולף וב-1910, האח מקס. צרור מיילים נוסף דיווח
על שנות ה-30 המאוחרות. רודולף בפלשתינה. מקס, הבן השני, נפטר.
העסק של זיגפריד ורהה נמכר בפרוטות למתחרה לא-יהודי. הם חיים
בדוחק וספק אם היו מחזיקים מעמד ללא חסידת אומות עולם  -
האחות ססיליה מבית היולדות אוויגה מוטר, בפרבר שטיגליץ. ב-1938
קיבלו רשיון לעבוד אצל הדוד מוריץ שהחזיק בדרך נס בחנותו. מדפי
מירשם התושבים הברלינאי למדתי  שעברו להתגורר בחנותו של הדוד
ברחוב בלייבטרוי. כנראה שנאלצו למכור גם את הדירה. ביוני 42 זה
נגמר. עלו על הרכבת ולא ירדו.

יום הנסיעה התקרב. כמו תמיד השווינו מחירים וכמו תמיד שילמנו
לבסוף יותר וקיבלנו פחות. מילא, כבר היינו מלאי ציפיות: מהעיר,
מן העבר ובמיוחד מהסיור עם המדריך רוני גולדשמידט. ורוני לא
אכזב. רוני הצדיק כל סנט מ-800 היורו ששדד מאיתנו למורת רוחם
של חלק מהמטיילים. לקח אותנו ליותר מעשר אנדרטאות שואה מדהימות
בעוצמתן. אין עוד עיר בעולם שמנציחה את השואה כמו ברלין. נכון,
יש להם סיבה טובה ובכל זאת...
עזבנו את שואת ברלין והגענו אל השורשים הפרטיים שלנו, רוני
הביא אותנו לדירת הרווקים של אבא, לעסק ברחוב טאונצינר, לבית
של מוריץ בבליבטרוי ולמצבה של ססיליה בחצר הכנסיה בשטיגליץ.

רגע השיא הגיע בבית הקברות וייסנזה. בית קברות יהודי ענק שלא
חולל אבל גם לא טופח. שדרות פרועות של עצים שלוחי רסן וביניהם
מצבות מגאלומניות, אחוזות קבר משפחתיות ושמות כמו באום,
גולדברג, שווארץ וגולדמן. ואז, במעבה היער, עייפים עד נפש
ומבלי שאיש ציפה לכך, אמר המדריך רוני, בואו ניכנס לשביל הזה
ואראה לכם משהו מעניין.


כבר היה כמעט ארבע ועוד לא אכלנו מהבוקר. השתרכנו אחריו.
עייפים פיזית ומנטאלית. כבר הספיק לנו. הוא עצר ליד מצבה שחורה
ושבורה, לחש כמה מילות קסם  וחיוך ניצחון התפשט על פניו:
" קאופמנ'ס, השתדלו לזכור את הרגע שיחבר אתכם מחדש לעיר של
אבא, כאן קבור הדוד מוריץ, אחיו של זיגפריד ודודו של אביכם!
וזו המצבה.

זה היה הרגע בשבילו נסענו לברלין. הקפנו וליטפנו את הבן האובד,
המצבה הייתה כתובה עברית וקראנו כל מילה. הדוד מוריץ נולד בכ"ג
בתשרי תרי"ז ונפטר באוקטובר 1939. שמתי לב שכמו בגרמנית, בה
נכתב השם KAUFMANN בדבל-N, כך גם בעברית  -  בדבל נון- סופית.
קאופמןן.

אחי גבי, בדרך כלל כופר בעיקר, קרא קדיש בקול נשבר. ובכינו.
כולם בלי יוצא מן הכלל. ועוד בכינו. ועוד ועוד. עכשיו יש לנו
פינה בברלין, עוגן בברלין, העיר של אבא ושל סבא-סבתא והדוד
מוריץ.
בערב חגגנו במיסעדת מקס ריינהארדט, ליד האופרה.
היינו שמחים ומאושרים, שתינו עד כלות ולמחרת חזרנו ארצה.

על כל אלה דיווחתי לאחינו רפי שלא בא מחמת האשה .
רפי שתה בצמא והבטחתי לשלוח לו במייל את כל התמונות.
למחרת התקשר אלי ונשמע, שלא כדרכו.
- יש כאן משהו שלא מתקבל על הדעת ?
- אם היית בא רפי, הכל היה מתקבל על הדעת...
- מיקי, אל תעשה מכל דבר בדיחה
- מצטער. מה גילית ?
- מצאתי מכתב מהדוד מוריץ לאבא. איחולים להולדת הבן
               רפאל ודיווח ששלומם של זיגפריד ורהה, טוב"
- מה אתה מתפלא, שאלתי, הרי הם עברו אליו כבר ב-38
- כן, אומר רפי, אבל לפי המצבה הדוד מוריץ נפטר ב-1939
- נכון, אז מה?
- אז מה?
    הוא מברך את אבא להולדתי ואני הרי נולדתי ב-1940!

רפי, אמרתי לו בקול כמעט בוכים, רפי, רפי, רפי !
מה זה משנה, למען השם. סופסוף יש לנו מצבה בברלין,
עוגן להתלות בו, עבר מוגדר, ואתה בא לנתק אותנו בשנית ?