אני לא מפסיקה לחשוב.
אני מנסה להמשיך הלאה כמו שהפייה אמרה אבל זה כל כך קשה...
אני יושבת ולומדת למבחנים. מסתכלת ורואה את תאריכי השיעורים.
אה... ב16/11 הייתי מאוד מאושרת כשהגעתי לשיעור. זה מתבטא בכתב
היד - היד שרשמה בצורה מדוייקת ועליזה. כן - זה היה כשהוא הציע
שנלך לסרט וחשבתי שאולי משהו מתקדם שם. אבל אז הייתי חולה.
אולי הגוף הבין את זה אחרת...
אני לא מבינה. כל כך לא מבינה! הדברים פשוט לא מסתדרים לי.
יכול להיות שכאן זה נגמר? שעוד שנה אשמע ממכר משותף "רוני
מתחתן"? ואני אשנא. אשנא כ"כ. אפילו שזה הדבר האחרון שמישהו
היה מאמין שליבי כפתורי המקסימה והחייכנית מסוגלת להרגיש.

אני עוקבת אחריו. כמו ילדה קטנה ומפגרת. בפייסבוק. בכל דרך
אפשרית.

ולא אכפת לו. פשוט לא אכפת לו - למנוול. הוא כל כך אהב אותי
כמו שאמר אבל לא אכפת לו!
אני רוצה לשנוא אותו. את השפתיים הדקות, היוהרה והחשיבות
העצמית. את ההחלטיות הלא החלטית שלו. הבגרות בשנים אך רק
בשנים. את חוסר המעש. הפסיביות המחליאה בכל תחום בחייו.
רוצה להכאיב לו קצת. להמשיך הלאה ושייראה - שייראה איזה מטומטם
הוא.
להצליח, להתיפייף, להמריא, לשאוג, לשגשג!
הנה -
שכנעתי את עצמי לחזור ללמוד:)