בשש בבוקר הצעתי ליעל להתחתן אתי והרסתי את הכל. התחילה
להשתולל ולקלל, עברה לשריטות ובעיטות ולקינוח נשכה אותי בברך
עד זוב דם. הבנתי אותה ולכן אמרתי שאני באמת מתכוון לכל מילה.
חטפתי עוד שתי סטירות שעזרו לי להתפכח ולהיזכר שאני צריך ללכת
לעבודה ושאני לא יכול לצאת במצב כזה. יעל אמרה שמגיע לי ושבכלל
ושהיא כבר מזמן הייתה צריכה ללכת לאיזו דודה. לא החלפנו
טלפונים וידעתי ששוב לא אראה אותה, לעולם.
נכנסתי למשרד בגולף עם שרוול ארוך. קצת שרף לי. התגברתי
והצלחתי לשכוח את יעל. בעצם, שכחתי ונזכרתי לסירוגין. בסוף
החלטתי שהייתה חלום וזהו. בערב השתרעתי מול הטלוויזיה, שלפתי
בירה ופיצוחים והייתי מוכן לכדורגל. בדיוק כשהמשחק התחיל צלצלו
בדלת. ככה זה תמיד. צעקתי שפתוח והמשכתי לבהות. מישהו כיסה לי
את העיניים ושאלתי "מי זה" כי הוא לא אמר מילה. במקום תשובה
הרגשתי ששמים לי משהו על האצבע. זו הייתה טבעת זהב כבדה ויעל
אמרה:
"שרפתי יום שלם בשביל למצוא לך אותה ועכשיו אתה שלי לנצח".
את הלילה השני עם יעל מבוסטון לא אשכח לעולם. צלחתי את
הלה-מאנש. היו שעות שנחתי על הגב, היו שעות בהן חתרתי כמטורף,
בלעתי ונבלעתי בין המשברים שלעתים היו גדולים ומאיימים ולעתים
רכים ומלטפים, מדגדגים ומשגעים עד צאת הנשמה. המצאתי לה אלפי
שמות .
ואווי
אווה.
אפרת.
תמרי.
טמינה.
מרטינה.
היה בה משהו מכל אחת מהן והיא הייתה שונה לגמרי, מכולן.
באותו לילה חלמתי שאני פוגש את אבא. הוא גילה לי שהוא לא מת
אלא עבר דירה לצד השני של העיר, לחיות עם אישה אחרת. בלי אמא.
אחרי השוק באה שמחה גדולה. אבא חי ואפשר שוב לדבר איתו, ולספר
לו מליון דברים והדבר הכי חשוב, שפגשתי את חלום חיי, יעל
מבוסטון. כשהתחלתי לתאר לו את יעל טולטלתי טלטלה עזה. נאנחתי
ושאלתי
"אבא, למה, מה קרה?"
מתוך האפלולית בקע ראש מוזהב. יעל מבוסטון. קול מתוק ורך.פני
מלאך.
"להכין לך ביצה רכה?"
"מתוקה שלי, אני לא אוהב ביצה רכה."
פני מלאך הפכו בבת-אחת לפני איוב.
"זה לא שאתה לא אוהב ביצה רכה - אמרה יעל מבוסטון - אתה לא
אוהב אותי!"
והיא קפצה לתוך הטי-שירט והג'ינס, חזייה לא נכללה, גם תחתונים
לא. השחילה זרוע בשרוול קצרצר, דחפה את כל הערמה לתרמיל
הג'אן-ספורט, ותוך שהיא טורקת את הדלת צעקה:
"הפעם אל תשכח לכבות את הגז כי אני לא חוזרת לעולם."
לא כיביתי את הגז וטסתי אחריה את כל 80 המדרגות.
יצאתי לרחוב כמעט עירום לגמרי. זה לא עזר .יעל הייתה כלא
הייתה.
אהבת חיי מזה יומיים. שכרון חושים, אבל מוטב למות מלוותר עליו.
ברחה בגלל ביצה רכה. אני מוכרח למצוא אותה ואין לי שמץ של מושג
איפה לחפש. סליחה אדוני, ראית את יעל מבוסטון?
רגע,
מיכאל הביא אותה,
מיכאל יידע איפה למצוא אותה?
לקחתי לו אותה והוא ממשיך לומר שאני החבר הכי טוב...
אמרתי לו ללכת והיא נשארה אתי.
אני אשם שמצאתי חן בעיניה והוא לא?
ובעיקר, מה יש לי להפסיד?
"אין לך מה להפסיד" ענה מיכאל
"חפש אותה במאפו 23 אצל הדודה. קומה שנייה, משפחת פרלמוטר".
את מאפו 23 מצאתי בקלות. אני מכיר את השכונה. פעם גר שם סשה
ארגוב. פעם היו לי שם הרבה חברים.
עמדתי למטה ולא ידעתי מה לעשות.
אם אני עולה אולי הרסתי סופית, אם לא, אולי לא אראה אותה
לעולם.
בסוף החלטתי לחכות בסבלנות עד שתרד.
אחרי שעתיים נמאס לי לעמוד במאפו ופניתי ימינה לדב-הוז. בדיוק
עברה גברת אסתר זוננשיין ושאלה אותי איזה יום היום. כשאמי
הייתה עוד בחיים, הייתה הגברת זוננשיין מגיעה לברידג' פעמיים
בשבוע. כל שני וחמישי. "תגיד לי איזה יום היום?" חזרה ושאלה
הגברת. "שלישי" אמרתי "אתה בטוח?" שאלה באכזבה "אז אין לי
ברידג' היום, חבל.." אמרה והלכה. אחר הצהריים התחילו הצללים
להתארך. בחזית של מאפו 23 יש דקל שפל צמרת. נזכרתי וחזרתי.
יללה מחרידה של אמבולנס הקפיצה אותי לתוך חצר הבית. כמעט
נדרסתי. שני אלונקאים ופאראמדיק אחד ירדו עם אלונקה ועליה אישה
חיוורת וצנומה. זו הייתה הדודה. הדודה של יעל מבוסטון. אחרי
הדודה הופיעה אהבת חיי, יעל, וכאילו לא נפרדנו מעולם התבקשתי
לתרום לדודה דם "תלך מחר אחרי העבודה תיתן דם ואחרי זה נלך
לים".
אז מה אתה אומר, טרמ-טי-דם? או לא תרמתי דם?
לקחתי פסק זמן וחשבתי על הכול מהתחלה.
בלילה הראשון שלי עם יעל מבוסטון הצעתי לה להתחתן, בחיי,
וחטפתי שתי סטירות לחי וידעתי שלא אראה אותה יותר לעולם.
בשבוע שמאז ועד הלום הספיקה להתחתן ולהתגרש ממני 4 פעמים.
הייתה בה אי-שפיות זמנית קבועה ובפעם החמישית שנפגשנו שלחה
אותי לתרום לדודה דם "ואחרי זה", כך הבטיחה "נלך לים".
כמובן שתרמתי דם לדודה של יעל מבוסטון. רכבתי על האופניים לבנק
הדם, ליד התחנה של מכבי האש בשוק בזל. כשגמרו לקחת את המנה
הראשונה שאלתי אם אפשר לתרום לדודה מנה שנייה. אמרו שצריך
לחכות לפחות חודש ותהיתי אם יעל עוד מחכה לי. קפצתי על
האופניים ודהרתי לגורדון פינת בן-יהודה.
והיא הייתה שם!
יעל מבוסטון הגיעה לפגישה ל מ ר ו ת ש ק ב ע נ ו
גבוהה כמו תורן, מתוקה כמו פרלין אקזוטי של גודייבה,
יפה מכל הנשים ובעיקר רוצה אותי שלה ורק שלה.
הלכת פעם מחובק עם בחורה בגובה מטר ושמונים ?
תקשיב, כל שנה אני עושה צ'ק-אפ רפואי בתל-השומר והתוצאות, בדרך
כלל טובות. יום אחד הגיעו תוצאות לא טובות. בקשתי בדיקה חוזרת
וחוות דעת שנייה.
הם לא הבינו מה אני רוצה. מבחינתם הכול היה בסדר.
"אתם לא רואים?"אמרתי "אתם באמת לא רואים? כל שנה מטר ושמונים
והשנה - מטר שבעים ותשע? אני דורש בדיקה חוזרת!!!
עם כל הכבוד, אמרה המזכירה סנטימטר אחד...
אפשר לחשוב שיש לך סרטן...
זה לא סנטימטר, טיפשה אחת, זה עשירון שלם!
אז מטר שמונים. יעל וגם אני. לחבק אותה ביד ימין ולנווט את
האופניים ביד שמאל. לא פשוט. אנשים שבאו מולנו ירדו מהמדרכה כי
מולם הגיעה חצצית מורכבת מאופניים ואיש ואישה שלא מפסיקים
להיתקע זה בזה.
המשכנו להתקדם וירדנו לחוף גורדון.
הים היה כמו פלאטה. שחינו החוצה, מעבר לשובר הגלים ואמרתי ליעל
שהדבר הכי יפה זה לשכב אפרקדן על המים, להפנות את הראש לעבר
השקיעה, לראות איך השמש נבלעת באופק, להרגיש כמו סרוויס חרסינה
על מפת שולחן חגיגית,לחכות שמישהו נסתר, אולי אלוהים, ימשוך את
המפה והכול ייפול ויעלם בתהום הנשייה.
"אתה נורא ציורי" אמרה יעל מבוסטון וחייכה היו לה שיניים יפות
וחדות, מאוד חדות.
"את לא תטרפי אותי." מלמלתי.
"מה אמרת?"
"לא אמרתי כלום..."
"אבל רצית להגיד, לא? מה רצית להגיד? שאתה כבר לא אוהב אותי?"
"שאני כן אוהב אותך."
"אז אתה לא???"
"לא, אני כן."
הקריאה הנואשת נבלעה בשובל המים שהותירה אחריה, היא הייתה
שחיינית אולימפית ועד שהגעתי מתנשם ומתנשף לחוף הייתי שוב לבד
וידעתי שהפעם לא תחזור.
למחרת בערב ,כשהתקנתי את המצעים - כמו שאומרים - לשינה
מיותמת אך שלווה לשם שינוי, ביקשה יעל שאפנה לה מקום. יעל? יעל
מבוסטון?
לא יודע איך, פתאום הייתה בחדר, אולי נכנסה מהגג אולי מהחלון?
"אולי תזוז קצת בבקשה?", אמרה בקול מתפנק.
"אני רוצה להיות לבד."
לא האמנתי - אמרתי ליעל שאני רוצה להיות לבד!
ועוד יותר הופתעתי כשבמקום לנסות ולטרוף אותי, התיישבה בקצה
המזרן והתחילה ספור של לפני השינה:
"פעם אחת בחורה אחד הכירה בחור אחד והיא נורא מצאה חן בעיניים
שלו והוא הציע לה להתחתן והיא נתנה לו שתי סטירות. אחר-כך היא
הבינה שהיא עשה טעות והתחרטה. זה כל הסיפור.You see what I
mean? ואם אתה לא תאהב אותי אני יהרוג אותך מאהבה ואת עצמי
מצער."
"יעל," אמרתי לה, "זה לא כל כך פשוט. אני מאוד אוהב אותך אבל
אני כבר לא יכול איתך. אני מוכרח להיות לבד. חודש, חודשיים,
לפחות שבוע, לפחות הלילה, בבקשה תלכי... אל תעלבי, בבקשה,
בבקשה תלכי."
"אז אני יושבת במטבח ומחכה שם עד הבוקר."
"לא יעל, בבקשה תלכי, אני לא אוכל להירדם אם תשבי במטבח."
היא פרצה בבכי ואמרה שאין לה אף אחד בישראל ואין לה לאן ללכת.
"אבל הדודה." אמרתי.
"הדודה מתה." אמרה יעל ובכתה עוד יותר.
"איך הדודה מתה? אני תרמתי לה דם, לא?"
"זה לא הספיק, זה לא עזר."
מה יכולתי לעשות? קמתי ואמרתי לה
"טוב, קחי את המטבח, קחי את הדירה, אני הולך לישון אצל חבר."
ירדתי למטה בריצה וזינקתי על האופניים.
יעל הגיעה ותפסה אותי ביד.
"אנחנו מוכרחים לדבר עוד קצת."
"אבל יעל..."
"תשמע, זה הכול אי הבנה, אתה תראה עוד כמה טוב יהיה לנו."
היא הייתה האישה היפה בעולם ולרגע איבדתי את שיווי המשקל.
היא הרפתה ממני לרגע ומייד ניצלתי את ההזדמנות לברוח.
יעל התחילה לרוץ אחרי, הייתי על האופניים ולא היה לה שום
סיכוי.
בחיים עוד לא ברחתי מאישה.
זה לא כלל, אבל גם ללא-כלל יש יוצא מן הכלל.
שמעתי אותה רצה אחרי וקוראת לי לחזור, רצה וצועקת שתהרוג אותי
וגם את עצמה, צועקת ומתרחקת, צועקת ונמוגה...
היה צריך לב של אבן, אבל ידעתי שאם אני חוזר, אז לסיפור המטורף
הזה לא יהיה סוף, או שזה יהיה הסוף שלי ולכן המשכתי לרכב בלי
להסתכל אחורה.
בפרישמן שמאלה, ריינס שוב ימינה וישר חציתי את בן-גוריון
וארלוזורוב, המשכתי בסוקולוב - הרחוב הכי אפור בתל-אביב -
עד למרחקים בהם הבליחו האורות של קולנוע פאר, עליתי על שביל
הירקון והייתי ממשיך לרכב עד היום, אם לא מיכאל, זה שאומר שאני
החבר הכי טוב שלו מיכאל הזה התקשר אחרי שהייתי כבר שבוע בדרכים
ואמר :
"אתה יכול לחזור הביתה. יעל חזרה לבוסטון."
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.