פעם, זה לא היה מזמן, גם אני הלכתי לקואצ'ר.
סטיבן הוא קרא לעצמו . אבל ידעתי ששמו האמיתי הוא אברם צימרמן
ושעד כיתה גימל הוא ידע לדבר רק יידיש. מאיפה ידעתי? הייתה לי
חברה, אפרת, שהכירה את החברה שלו. ג'ואל. גם ג'ואל היה שם
כיסוי. באמת קראו לה חנה ולו קראו אברם. צימרמן. ועד כיתה גימל
הוא דיבר רק יידיש. באותם ימים הייתי מאוד מושפע ממנו ואת
הסיפור על החלפת השמות ראיתי כחלק טבעי משגרת חייו של מי שהפך
מאדם רגיל  -  לקואצ'ר. דברים כאלה אני מכיר גם מעסקי השיווק
והפרסום. קוראים לזה מיתוג מחדש, או בשפת הלא מאמינים, "אותה
גברת בשינוי אדרת".

מה פתאום הלכתי לקואצ'ר ? כי יום אחד הבנתי שאני לא יודע להגיד
לא ובמקרים הנדירים שהמילה הזו יוצאת לי מהפה, זה תמיד מאוחר
מדי, מה שמזכיר לי ותסלחו לי זה ממש לעניין, את הסיפור על אדון
אגה שבדיוק ביום בו למד להגיד "לא". הגיע לביתו בריון ובידו
מכתב רשמי משלטונות הרשע. במכתב היה  צו, הוראה מפורשת, לארח
את הבריון ולתת לו את החדר הכי טוב בבית, ואת המיטה הכי טובה
ושמיכת הפוך המצויינת ולאכול -  מה שירצה וכמה שירצה ומתי
שירצה...

מר אגה עשה את כל הדברים האלה והבריון שהתעייף מהזלילה עוד
הספיק לשאול בטרם נרדם "האם תשרת אותי בנאמנות?" מר אגה לא ענה
לשאלה ועבד את הבריון שבע שנים ונתן לו את כל מה שצווה. בשנה
השמינית נפטר הבריון מדום לב, אחרי שהעורקים שלו נסתמו
ללא-פתוח. מר אגה גלגל את הגוויה בתוך שטיח, קשר את הקצוות
בחבל והוציא לרחוב, אחר כך שטף את כל הבית וסייד את החדר בו
התגורר הבריון ואחרי שגמר לעשות את כל הדברים האלה יצא לרחוב
ואמר מילה אחת. לא!

זה סיפור של  ברכט אבל הוא נראה לי ממש מתאים לימים שבהם לא
ידעתי להגיד לא, בטח לא בזמן. היה לי אפילו לקוח אחד, מר
פלוטניקובסקי, שבפגישה הראשונה אמר לי:
"אני שונא יסמנים, אתה מסכים אתי או לא?"
ולא ידעתי את נפשי.

סטיבן  (לשעבר צימרמן) היה מלא ערך עצמו ובצדק. הייתי מגיע
אליו לשעת אימון פעמיים בשבוע. היה לו מרתף ברמת השרון, מרופד
במזרוני גומי דקים ונדרשתי ללבוש חליפת ג'ודו. אחרי חצי שעה של
קרבות פיזיים בהם הכאיב לי מדי פעם בכוונה היה שואל במתק
שפתיים:

"אתה רוצה להמשיך?" ואני, שכאבו לי כבר כל המיפרקים ונגמר לי
האוויר הייתי גונח איזה מן לאאאאאאאאאאאא ארוך ומייד חוטף
סטירה כי זה היה הרעיון שלו:
אתה תלמד להגיד "לא" למרות שתדע שאתה חוטף מייד סטירה, ואחרי
שהסטירות יפסיקו להפריע לך תוכל להגיד "לא" כמה שאתה רוצה, מתי
שאתה רוצה ואיפה שאתה רוצה! ובאומרו את הדברים האלה החטיף לי
עוד סטירה ליתר ביטחון.

האמת, זה נשמע הגיוני ואני המשכתי להתאמן אצלו שנתיים. היו
אימונים טובים יותר והיו פחות אבל התחלתי לחשוב שאני צריך
להתחיל להיגמל ממנו. במיוחד הרגשתי לא בנוח כשהוא התחיל לפתח
כל מיני תיאוריות פסיכו-פיזיולוגיות על קשרים והקשרים חדשים
שהוא יוצר אצלי במוח...

עדיין לא ידעתי איך לומר לו לא.
רציתי להפסיק את הביקור הדו-שבועי הזה שגם עלה לי הון וגם
התחיל לעלות לי על העצבים. אבל לא היה לי אומץ. בסוף, אחרי
שלושה חדשים של התלבטות והתחבטות הרמתי אליו טלפון: "סטיבן, זה
מיקי,א..., א... רציתי להציע שנעשה הפסקה קטנה, אולי חודש,
אולי חודשיים-שלושה... לא, זאת אומרת בטח שלא, בטח שאני חושב
שדבר כזה לא עושים בטלפון ואני אבוא השבוע אבל במקום אימון
נעשה שיחה...

והוא ענה, היה נשמע נרגז למרות שהיה צונן:
" בטח שאנחנו צריכים להיפגש כדי לדון ברעיון המשונה שלך. אני
הקואצ'ר שלך, אתה זוכר את זה? ואתה עדיין לא מסוגל להגיד לא
ומצבך, בדיוק עכשיו, קריטי, כמעט אובדני... אתה יודע איזה
אחריות אתה לוקח על עצמך????????

טרקתי לו. איזה הקלה. את המנוול הזה אני עוזב בלי שום נקיפות
מצפון. ולא אבוא לשום שיחה. "אובדני"... הוא אומר לי, חת'כת
מנוול!

עברה שנה שלא התראינו. יום אחד הוא בא מולי בשדרות נורדאו.
תקעתי את העיניים באדמה ועברנו זה על פני זה בלי לעצור. ככה
חשבתי. הוא הבחין בי ואחרי שני צעדים נוספים הסתובב, הדביק
אותי, חסם לי את הדרך ושאל בתימהון אין קץ "אתה כועס עלי?"
                                כן, אני כועס עליך.
למה?
למה? אתה לא זוכר את השיחה שלנו? "מצבך קריטי, אובדני, תזכור
איזו אחריות אתה לוקח על עצמך..." ככה מדברים? רצית להפחיד
אותי וככה לשלוט בי, קואצ'ר אפס, איך אתה לא מתבייש...

להפתעתי לבשו פניו חיוך גדול של אהבה. גם בזה הוא היה טוב
" אתה לא הבנת אותי, אתה בכלל לא הבנת אותי...
וטוב שלא הבנת כי אם היית מבין לעולם לא היית לומד להגיד
לא...

אני ראיתי כמה קשה לך, כמה אתה רוצה לעזוב אבל לא נעים לך...
ואז, כשהתקשרת אלי כדי לעשות הפסקה החלטתי לתת לך עוד כמה
סטירות, פשוט כדי שיהיה לך קל יותר לעזוב!