כמה שאני אוהבת לשבת בבוקר, עטופה בשמיכה, מביטה בחלון כשעוד
חשוך רק כמה שברים קלים של אור הגשם יורד בחוץ, להניח את היד
על החלון ולעקוב אחרי הטיפה שנופלת, ביד השניה כוס נס חם.
מתעוררת מלילה בלי שינה ככל, נזכרת בחלום שלא היה, מנסה לשכנע
את עצמי שנרדתי, שעצמתי את העיניים וישנתי, אולי ככה כבר לא
יהיה עייפה.

הכוח הפיזי נגמר, אז עוד שכבה של מייק-אפ מתחת לעיניים ועוד
קצת מסקרה לפתוח אותם לרווחה.
הכוח הנפשי נגמר כבר מזמן אבל עכשיו הנפילה מהצוק כבר החלה,
אני באוויר נופלת לאט, יכולה להרגיש כל שבריר שניה של רוח
חולפת על פני, חותכת את עורי בלי כל רחמים.
אז נחייך שוב, גם ככה לא אכפת להם, אבל ליתר ביטחון, כדי שלא
ישאלו.

הכוס של הנס כבר נגמרה, מורידה את השמיכה, האשליה נגמרה, זהו,
אני לגמרי ערה.
נכנסת לחדר סוגרת את הדלת, מורידה חולצה, מורידה מכנס, רעידות
קלות תוקפות את גופי, לובשת מכנס, לובשת חולצה.
האיפור- כמה שיותר להסתיר, שחור המון שחור שלא אוכל לזהות את
עצמי.
מסתתרת מכולם "בנית חומות במשך השנים" אמרו לי שאני מרחיקה
אנשים...
אני? אתכם?

לא,
אני מרחיקה את עצמי מעצמי.
אני אוהבת לקום בבוקר ולשבת מול החלון כשיש טיפת אור, אבל
עדיין חשוך, יש גשם.
אני אוהבת?! באמת?!
ואיך אני יודעת שאני אוהבת?
לא מכירה את עצמי.
שנים של התרחקות, משחקי ילדים "מחבואים" אמרו לי שקוראים לזה.
משחקים של רבים משחקת ביחיד, אני עם עצמי נגד אנוכי.


יצאתי החוצה, מדליקה עוד סיגריה, מסך עשן אופף אותי, ממהרת.
מגיעה לשם, כמו כל בוקר.
אותם אנשים, אותם מקומות, אותם נושאים ומילים.
שום דבר לא התחדש ולא יתחדש בקרוב.
בגלל זה, זה כל כך פשוט,
להיות מי שאני, מספיק חיוך אחד, כדי להבהיר שהכל בסדר בשבילי.
הרצפה נהיית קרובה יותר ויותר הגוף כבר לגמרי התייאש. איבדתי
דם בדרך.
כשנפלתי למטה הכל הסתדר,
זאת שהתחילה להפריע הלכה ולא תחזור יותר.
אני עוד כאן, התדמית, החיוך.
אבל ההיא האמיתית, זאת עם הרגש, הנפש, נשארה שם שכובה, היא לא
תקום לא תפריע יותר, מבטיחה.
עכשיו אפשר לחייך כמו תמיד לעולם.
נשארתי הפיזי, אבל גם הוא עוד מעט נגמר.

מה אשאר כשהכל יגמר, זיכרון?
של מה?
עוד חיוך מזוייף מברזל?!