שוב אני פוקחת את עיניי במקום אחר, זר לחלוטין.
מסתכלת לחלון בצד שלי של המיטה, האור כלכך חזק, הפעם נפלתי,
כבר מאוחר.
הראש מתפוצץ מכמות האלכוהול מהלילה של אתמול.
מושיטה יד לצד השני לחפש את האדם שביליתי איתו אתמול את הלילה,
המיטה ריקה, כבר אמרתי הפעם כבר איחרתי, כמעט מאוחר מידי?
הבחילה ממשיכה, אבל היא כבר לא מהאנגאובר שתוקף אלה מפחד,
חוק מספר אחד: אף פעם אל תשארי בבוקר, לפני שהוא קם תברחי אל
תשאירי עקבות אחרייך.
כמעט שהצלחתי, הסתכלתי בשעון על השידה, 9:51, כן בהחלט כבר
מאוחר מידי.
אולי אוכל להתגנב החוצה בכל מקרה? אבל אם הוא יראה אותי?
בדיוק כשכמעט הגעתי להחלטה, הדלת נפתחת לרווחה והוא עומד שם,
אני כבר לבושה מוכנה לתזוזה, והוא עומד מסתכל עלי ומחייך, אני
כמעט הצלחתי, הוא זה שהרס.
"בוקר טוב, כבר אמרו לך שאת חמודה שאת ישנה?"
"כמעט".. לוקחת עוד צעד לכיוון הדלת בתקווה שהוא יבין את הרמז
וייתן לי ללכת.
"את כבר הולכת, אולי תשארי עוד טיפה, לא יצא לנו לדבר." הוא
סגר את הדלת תוך כדי.
"אני חייבת למהר, אני כבר כמעט מאחרת את האוטובוס, אני חייבת
ללכת" היד כבר על הידית מורידה אותה למטה, אבל הוא תופס את
הדלת.

איך הוא עמד שם, חסם את הדלת כאילו עומדים לגנוב לו אוצר כמוס,
עם הג'ינס הכמעט כהה מדי והגוף שכמעט משורטט מדי, והחיוך
הדבילי מרוח לו כמעט על כל הפנים הכמעט ילדותיות.
כמעט ורציתי לחזור איתו למיטה, סתם לשתוק ביחד.
הוא לא זר, רק הדירה חדשה, הוא מוכר, זר מן העבר.

"אני באמת צריכה ללכת" חזרתי על דברי, לא יכולתי להשבר.
הוא פתח את הדלת לרווחה, החיוך נמחק והוחלף במבט רציני כמעט
יותר מידי
"אם זה מה שאת רוצה, הדלת פתוחה רק..." נקטעו המילים.
הוא כבר מכיר אותי.
עוד נפילה שלי, כמעט משמעותית.
אני באמת רוצה ללכת, צד אחד נשאר במקום בזמן שהצד ההגיוני אולי
פחות מנסה למשוך את גופי החוצה, קרב מוחות וכוחות ביחד, כמעט
שפרצה מלחמת אחים.
לבסוף ההגיון הכמעט לא מובן בכלל ניצח, יצאתי החוצה, וצעדתי
מהר אל התחנה, עוד שעה וחצי יש לי אוטובוס.
הוצאתי את קופסת הסיגריות מהכיס, כמעט ולא נשאר, הדלקתי סיגריה
והסתכלתי אל הרחוב הנטוש.

זכרונות מהתקופה ההיא חוזרים אלי, איך הכל בסוף מתקשר אליו,
כמעט והרגשתי, כמעט ושוב עשיתי את אותה הטעות ונשארתי, לא מתוך
רצון לסיפוק לילי, אלא, לסיפוק רגשי שימשך בדיוק שבוע ובמקרה
הטוב כמעט שבועיים, ואז אני אברח, אבל אני ארצה להשאר, ואחרי
שאלך, אבכה ויצרח, אבל בפנים, שלא יראו, ואם כמעט יראו אחייך
ואצחק, והדמעות הלא מאושר!

הוא עומד בקצה המדרכה, חושב שאני לא מבחינה בו, הוא דואג כמעט
כמוני.
תבוא אלי, ואל תבוא, תחזור איתי, ותישאר.
מתי החליט?
דמעה נופלת לאט, אני כבר לא שולטת, כמעט נופלת והוא רואה אותי
כמעט נשברת, איתו אני לא צריכה מילים רק מבטים.
בסוף הסתכלתי ממש לשניה, רק שיבין שאני יודעת, שהוא שם, מחכה
שאני יחזור על אותה טעות פעמיים.
הוא מתקדם לעברי ואני רוצה לברוח, אך גופי שתק, השתתק לגמרי,
עד שכמעט ולא הרגשתי את הרגליים.

הוא עומד מולי מושיט לי יד, ואני מסרבת מסתכלת מבעד לגופו, זה
לא עוזר, העיניים שלו.

"מתי תביני שזו לא הדרך, מתי תפסיקי ליצור לך מציאות שלא
קיימת, את לא כזאת אני יודע, כמעט מושלמת, איך את לא רואה את
זה, תפסיקי להתכחש אלינו, תפסיקי כבר לפחד מהשלם, מספיק להיות
רק כמעט!"
הוא הולך, לא מסתכל אחורה.
ואני נשארת לבד לגמרי לבד להסתדר עם המשפט הנוראי הזה.
כמעט, כן אני כמעט.
גב' כמעט, נעים להכיר.
כמעט מגשימה חלומות,
כמעט מחייכת,
כמעט בוכה,
וכמעט מסופקת.
ככה זה תמיד אצלי ולמדתי לחיות עם זה.
מפחדת, מודה.
וכל זה בשביל לא להתאהב.
כבר כמעט התאהבתי, או שכבר כן, בכל מקרה ברחתי.
כל לילה "מבקרת" מישהו אחר ודואגת שמתי שהוא יקום, יהיה בודד.
אבל אני, לי לא אכפת אני כמעט מסופקת, תמיד, אותו הדבר.

משהו מתעורר בי, החומה נשברת, בוכה כמו ילדה וגם מחייכת.
נמאס לי להיות כמעט, איתך אני מושלמת, שלמה עם עצמי, אותך אני
רוצה, ותמיד היית כאן לידי.
ומה יקרה אם בסוף אפגע? "תחשבי על ההווה" כבר שמעתי את העצה,
ולא אכפת לי וכן אכפת,
והרגלים קמות ורצות למטרה.

התמונה נראית ככה: אני מחבקת אותי והוא אותי.
אני כבר לא כמעט, אלא תמיד שלמה.
שמי כבר לא "גב' כמעט"
שמי הוא שיר, נעים להכיר.