ומה אני? לא יותר מאשר שבר כלי.
לא יותר מאשר גרגיר חול נישא ברוח, לא יותר מעלה בסתיו.
ומתה אני, מנופצת לאלפי רסיסים המפוזרים בכל קצוות תבל.
קטנים מידי כדי להאסף, גדולים מידי כדי להיות חסרי תחושה.
אני נרצחתי, והרוצחת היא בועתי שלי.
נעצתי בתוכי אלפי תערים, עד שאפילו אני כמזהת הגופה נכשלה.

ואני הכי עצובה.. כל כך עצובה. עצב בכל מובן המילה.
ואני כי רוצה לצרוח! לצעוק ולצעוק ולצעוק! ואכן צועקת אני,
צעקה של אילמים לאנשים חרשים.
ובאותו הזמן שאני צועקת, גם מפסיקה לנשום וממשיכה לצעוק
וממשיכה להחנק.
וכל הזמן הזה תוהה האם אי פעם מישהו מת מצעקה.

"מה קרה? ראיתי אותך מתפתלת בטירוף במיטה ואת... בוכה?"
"כן, זה כי סתם הלכתי בחושך ונתקלתי עם הבוהן ברגלית המיטה."
"אה, זה בטח כואב."
"סופר כואב."