אם כל מה שעשיתי מאז התקרית על הגג הייתה למנוע מעצמי עונג,
פרפרים בבטן, מציאות חדשה, כל הדברים הרגילים של לעשות על רגל
אחת בלי לחשוב, אבל בראש ובראשונה עונג - אז מה עשיתי בעצם
כשגרמתי לעצמי להתעשת כל הדרך למטה במדרגות בחום של 37 או 38
עם הלחות של תל אביב בסביבות הבוקר צהריים. אני זוכרת שברחתי
מכל זוג עיניים ברחובות תל אביב העמוסה, ידעתי בדיוק לאן אני
הולכת ומה אני רוצה לעשות לילה קודם, חיים שלמים קודם, זה לא
יכול היה להיות פשוט יותר, כמו פרפר שמתעופף מסביבך דקות אחדות
ולבסוף מתעייף ונוחת לתוך כף היד הפתוחה שלך שמתקמצת לאגרוף
חזק, מועכת את הזמזום שלווה אותך. נע, משהו כזה. חיפשתי את גרם
המדרגות בבניין ההוא, רחוב דפנה, או כל שם אחר של אישה אלמנה,
העגלה של התינוק עדיין הייתה שם כדי לסמן לי את הדרך. עליתי
ודלת הגג הייתה פתוחה, לקחתי איתי בחשבון את כל הדפים שלי,
מרביתם לפחות, את כל פיסות הנייר שחשבתי שעדיף שיהיו עליי
כשהמצב ידרדר באמת, או יותר נכון הדפים שיהיו לי להעביר את
הזמן בקריאה או סתם לייסר את עצמי עוד קצת. עכשיו כשאני חושבת
על זה חבל שלא לקחתי איתי מראה, יכול להיות שהרבה דברים היו
נמנעים, אי אפשר לספור בכלל כמה, רצף של דבר אחרי דבר.

התיישבתי שם על אחת הלבנים מבטון יחסית טרי, לא מצאתי את החדר
שהיינו יושבים בו תמיד, צוחקים בו, בורחים לתוכו, נוגעים אחד
בשני כאילו היינו סם שהולך להיגמר. אז ישבתי בחוץ כשהעיניים
שלי חשופות לקולות הפועלים והאוזניים שלי לא שומעות, אני עצמי
במקום כמעט אחר, נזכרת שהייתה פגישה אחת שישבנו שנינו בדיוק פה
מתחת לתחת שלי שמתלבן מהצבע, בשום אופן לא זוכרת למה דווקא פה
ועל מה הייתה המהומה, איזה ריב הפעם, ולמה. היה לי אז פלאפון
ולא חשבתי להשתיק אותו, שנייה לפני שהתחלתי לבלוע הוא התחיל
לצלצל, הרטט המעצבן ההוא שליווה אותי שנה שלמה שב להכניס בי
אגרופים. בלעתי אחד אחד בצורה עקומה לחלוטין, זה היה משחק ממש
גרוע של אחת שלא יודעת בעצם לבלוע תרופות, ארבעה נפלו לי מהפה
כשאני מעוותת את הפרצוף שלי מהטעם הנורא שדבק בי מהחרא הזה.
העברתי את הטעם עם בקבוק מים בטעם תפוח, שתיתי ממנו כל כמה
שניות. הייתה לי קופסה נוספת בתיק אבל איפשהו זה נראה לרגע חסר
טעם, מטומטם אפילו, מה חשבתי, כולה 40, אולי קצת יותר כי
הקופסא לא הייתה מלאה עד לקצה. אבל זו לא באמת הייתה הסיבה שלא
לקחתי איתי את הקופסא השנייה, עד היום לא חשבתי על זה לגמרי.
הפלאפון שלי לא הפסיק לרטוט כל אותו זמן, ההיא התקשרה, פתאום
ההוא מהבצפר מתקשר והוא אף פעם לא מתקשר אלי, ואמא, משום מה כל
זה משנה לי. הקרבה שלהם לא עניינה אותי, האכפתיות לא סנוורה
אותי, המאמצים להשיג אותי היו כמו תמיד באותו זמן, אבל העובדה
שהפלאפון שלי נשאר פתוח אמרה לי בפשטות ובעצב שלא יאמן "נו מה
חשבת ילדונת? שככה תפערי חור בתוך החיים שלך ותנטשי?" וזהו,
שזה מה שחשבתי. עברה פחות משעה עד שקמתי בניעור ראש ובמבט מאוד
מטומטם ומתוסכל ירדתי למטה במדרגות, אפילו לא מנומנמת. נשמע לי
כ"כ מטופש שחשבתי שבאמת אוכל לשבת ולחכות שם לריקבון של עצמי,
לרגע השיא של החיים שלי לעמוד לא רק בשורה הראשונה כדי לראות
את זה אלא על השחקנים עצמם ולא להיות מסוגלת לצחוק. זה כ"כ קל
היה יכול להיות, ואני כ"כ מפגרת, כ"כ מפגרת שלא נשארתי שם.


חציתי את הכביש כשצבעים נמרחים לי מול הפרצוף, התקשרתי לבחור
מהבצפר ואמרתי לו שהכל בסדר, שנסעתי לתל אביב כי לא היה לי כוח
לבצפר ביום הראשון, במקום להאמין לי הוא שאל אם לקחתי משהו,
במין בטחון מלא שאני משקרת כשאני אומרת שלא. לקחתי משהו, נכון,
אבל יש גבול דק אפילו לי בין אוכל לזבל. עשיתי עוד כמה שיחות
לאמא שלי ולהיא, עליתי על האוטובוס שבדרך פלא לראשונה בחיי
חיכה לי בתחנה. נפלה עלי אופוריה קלילה, טבעתי ברדודים וגיליתי
שהראש שלי עדיין מעל פני המים. הגעתי לשכונה כשאני מנקרת כל
הדרך ובלי להיות מוכנה לזה באמת אני יודעת שאני הולכת לעבור את
זה כאילו כלום לא קרה, היה וטוב שהיה ובוא נסגור עניין, כל
הקטע הזה מתחיל לשעמם.

אז עליתי הביתה, נפלתי לתרדמת של ארבע שעות הקלילות ביותר
בחיי, לא חלמתי חלום אחד ולא התעוררתי לשנייה עד שהתחלתי להקיא
לבן. אמא חשבה שזה ממתח ואני התחלתי להאמין בזה בעצמי, זה לא
רחוק מהמציאות וזה קרה לא פעם. ההיא הגיעה אלי הביתה ואמרה
שהיא מחכה לי למטה כבר שעה, שאני לא עונה, שנמאס לה, קראתי לה
לעלות. היא הסתכלה עליי, ראיתי אותה כפול, צחקתי ואמרתי לה מה
עשיתי, מנסה להתחמק מאחריות על עצמי כשאני אומרת את זה ככה
בחמידות, ואני קטנה. היא הכריחה אותי לספר לאמא שלי או שהיא
מזמינה לי בעצמה לכאן אמבולנס, עשיתי את הטעות השנייה או
השלישית שלי באותו יום וסיפרתי לה, היא הסתכלה עלי במבט שלא
הענקתי לו פירוש עד היום, התקשרה לפסיכיאטרית ונסענו לאסף
הרופא כשכבר לא נשאר לי מה להקיא ואני לא מקיאה לבן, אני מקיאה
ירוק.

לא סתם אני זוכרת כ"כ טוב מה הלך לפני בית החולים, לא סתם שאני
מנסה לשכוח מה היה שם. עדיף לי לשחזר את הרגעים המטומטמים האלה
על הגג מאשר לדעת שכל רופא שנכנס היה גועלי מהשני, שהייתה ילדה
נוספת בבית חולים עם סיפור כמעט זהה לשלי [כשיש לי תחושה שאני
מכירה אותה] ולא מספרים לי עד לרגע שאני משתחררת שזו אחת
מהארבע שלי, אחת מהבנות שלי שוכבת מטר ממני. יום לפני תיארנו
אחת בפני השנייה איך נתאבד, מה נעשה בדיוק, איפה, אני לא יודעת
למה הופתענו למצוא את עצמינו טובעות בלבן ובדיקות דם
אינסופיות. אמא שלי שכבה לצדי במשך כל הימים שהייתי שם כשהיא
זו שמשגיחה עלי שלא אעשה לעצמי כלום, זו הסיבה שלא בכיתי על מה
שעשיתי או בכלל שחזרתי את זה לעצמי בבית החולים כשהיא פאקין
מתהלכת לי מול המיטה עם היד שלה שמסתירה את המצח, נושפת
בהיסטריה מול הפרצוף שלי. התביישתי לצחוק כשהיא מסתכלת. ההתקפי
היסטריה שלי היו בלתי נשלטים, קילפתי כל פצע שהיה לי בגוף, עד
היום איש לא גילה על השריטות שלי. הייתה פעם אחת שהגיעה אחת
הבנות אלי, במקרה, היא הגיעה לשניה שהייתה בבית חולים אבל פגשה
את הפרצוף שלי מעבר לדלת. אמא שלי קפצה כמו טיל מהכסא ואמרה לה
לא להכנס, הם צעקו אחת על השניה במסדרון, או שרק אחת צעקה, היא
בסוף לא נכנסה והאחות אמרה לי 'לא להאשים את אמא', חשבתי שאני
הולכת להרוג אותה בעצמי, אבל גם לזה לא היה לי כוח.

שורה תחתונה שמציקה לי עד היום היא שאף אחד לא בא, הפלאפון שלי
נעלם באורח קסם ואי אפשר היה להשיג אותי, אני שואלת את עצמי
היום אם באמת מישהו ניסה להגיע. למרות שקצת הוקל לי לא להסביר
את עצמי פעם אחת, ובעצם, אין מה, ולא היה מה. הייתי אמורה משם
להשתחרר יש לבית חולים בנס ציונה, ההוא שהשתיים שלי היו שם
חודש ויותר, היום אני מתחרטת על זה שלא הגעתי לשם ישר. הייתי
צריכה מנוחה, ללא ספק, ולא קיבלתי ואני פחות או יותר באותו
המצב עד היום מינוס הקלוריות שהורדתי באותם ימים. חזרתי לבצפר
בוקר אחרי שהשתחררתי, ארבע חודשים לא יצרת איתי קשר, גם לא
אחרי השיחה ההיא, כשהסברתי לך יותר מאשר לעצמי מה קורה איתי,
רציתי למות. היום אני יודעת שבאמת רציתי למות, יכולתי לשקר
לפסיכיאטרית מולי ולא עשיתי את זה, רע לי.


יכול להיות שאין לי מספיק סיבות להמשיך לתפקד, להמשיך לתפקד לא
רק עם ראש מעל המים- אני מוכרחה לדעת לשחות. דיברתי אתמול איתה
על איך זה יהיה בעוד שנתיים, איך הדמויות שלנו יתנגשו אחת
בשנייה, נגור זו מול זו, בעיר הזו או בעיר הזו, הגיחות הקצרות
שלא יהיו מעולם לשכונה, שאלתי את עצמי אם אני באמת יכולה
להרשות את זה. גרוע מזה, אם אני באמת יכולה לעשות את זה. אף
אחד אחר לא יכול לענות לי על זה או להושיט לי יד, וזה כל
היופי, אף אחד לא יכול להציל אותי. החיוך שלי חזק מאי פעם, כי
אני לא יכולה ליפול יותר רחוק מפה, תאכלו זין, כולכם. למרות
שאני זו שמעשית צריכה.

עם השנייה דיברתי על תערוכה היום, לגמרי קלאסה אחרת, אה?
תערוכה. נשמע עשיר, נשמע בורגני מספיק בשביל להשתעל מעשן של
סיגרים, אשכרה תערוכה. תערוכה בשביל הילדה בת ה-17 שלא ידעה
מנוח ולא יכלה להגשים את עצמה בזמנה הנוכחי, כיום שבעתיד היא
כבר מתה, לא קיימת, ואני היא זו שתייצג אותה, אבל היא כבר לא
תשכון בי זה אני יודעת. אני יהיה המזבח להנצחתה לנצח נצחים,
יהי זכרה ברוך.