באיזשהו שלב התמוטטתי.
הכל היה שקט מבפנים,הלב נרדם, העיניים נכבו, השפתיים הפכו
לסגולות, העצמות הרפו ומבחוץ הכל רעש, כל המכשירים, הדמעות של
האנשים, החיבוקים האחרונים, הצעקות.
הרבה אנשים באו לקבר שלי, להעניק לי כבוד אחרון, כי עם השנים
הם יתרחקו ולא יבואו שוב.
כולם באו, המשפחה, החברות, הידידים, האנשים שאני מכירה, אפילו
האנשים שרבתי איתם למשך תקופה. כולם באו להעניק לי כבוד. הם
בכו בשקט, ראיתי שקשה להם. הם יתגברו אני בטוחה. הכול עוד יהיה
בסדר. הדליקו לכבודי נר. הנר דעך עם הזמן וכך גם הרגשות של
האנשים האהובים. את העיניים שלהם לא ראיתי יותר. את הקול שלהם
לא שמעתי יותר. את המחשבות שלהם לא דמיינתי יותר. את הבכי שלהם
לא ניגבתי יותר. את הבדיחות שלהם לא צחקתי יותר.