היית ציור של רמברנדט.

היית אלחנדרה פיסארניק
בלילה הזה, בעולם הזה.

היית למכתב האהבה שכתב חליל ג'וברן אל מרי אהובתו
הבנתה אותו הייתה לו כחירות ושלווה.

היית נזיר בודהיסטי והקול היחידי שהשמעת היה אנחה.

היית ז'אן ד'ארק.
כבולה בגלל החופש שלה.

נשמתך ירדה לגופך.

טווית את חוטייך ופרמת אותם.
אט אט מצאת את אושרך,
ובמפתיע עוד לא עברה מחצית מחייך כשעשית זאת.

נלחמת על הסיבה שאת חיה בשבילה.

היית מקודשת לעצמך.

פינית מקום לכישלון בחייך כדי שיהיה מקום גם להצלחה.

עשית הכל כאילו זו הייתה הפעם הראשונה.

לא רצית לשקוט או לנוח עד שתדברי אהבה גם עם מתנגדייך
הגדולים,
היית עייפה מעוצמת נשיפתם על כיוון הליכתך.
גם הציפורים זקוקות לנוע בלהקה כדי להילחם במשב הרוח.

הפסקת לחכות למשב רוחות ראוי.

הרגשת נכונה. הרגשת לאה. ורחל.

היית לאש. והזדקקת לאדמה ולמים.

השלת קליפותייך. וכמו פרי מתוק הותרת את הריח שלך באוויר אחרי
קילופן.

רצית לעשות את גופך לליבך ואת ליבך למחשבותייך. כי שמעת את
קולה של נשמתך.

אמרת שהשקר משעמם והאמת מרגשת.

הפכת לארז הלבנון וכמוהו התחלת כנבט זעיר ופגיע. ונפגעת.



וכשהבטת במראה המציאות הייתה יפה בך.



היית לאדם שלם.  עיצבת את פני העולם.