חודש. זה כל כך מעט זמן, ועם זאת כל כך הרבה.
אני לא אוהבת  את כל החגיגות האלה של החודש ביחד. אני אומרת
שאם רוצים לציין את הזמן שבו נמצאים עם הבן זוג, למה לא
מציינים את החודש והיום, או את ה 173 ימים? בשבילי, כל יום
שאני אהיה עם בן אדם אהוב, יהיה יום מאושר, יום שאותו אני
אציין ואחגוג בלהיות איתו עוד.
חוץ מזה, חודש זה לא הרבה זמן. עדיין לא עברה התקופה של
ההתלהבות הראשונית מבן או מבת הזוג, עדיין לא מקבלים את
האישורים מכל הבחינות, עדיין לא עוברים את הריב הראשון.

לפני חודש וארבעה ימים הייתה לי מערכת יחסים אחרת, והוא אהב
אותי. תיקון; הוא אהב את ההרגשה הטובה שנתתי לו.
הוא לא באמת אהב אותי, הוא אהב לפגוש אותי, לדבר איתי, הוא אהב
שאני מתעניינת בו, הוא אהב לנשק אותי. הוא לא אהב אותי.
אבל למרות הכול, זה היה לי נחמד, כי ידעתי שהוא חושב עלי,
ידעתי שהוא רוצה להיות איתי. הוא נתן לי הרגשה של נאהבת, כי
בכל זאת, חלק מלאהוב זה להרגיש נאהב.
וזאת בדיוק הייתה הבעיה, לא יכולתי להיות איתו, כשידעתי שאני
לא אוכל להעניק לו כמו שהוא כביכול מעניק לי, ויותר מכל, מחוג
ליבי פונה צפונה, והוא בכלל לא בכיוון.

"למה את כל כך מתוחה? תראי באיזה גן יפה אנחנו." נפגשנו בגן
החדש שהקימו, בין השכונה שלי לשכונה שלו. עשו בו אגם קטן
ומפלים. מסביבו רחבות שלמות של דשא ירוק ומלבלב, שהסיכוי שלו
להמשיך ללבלב, היה כמו שהמוות בכבודו ובעצמו ירקוד סטפס בכיכר
העיר. פה ושם היו כמה מתקנים, באמת גן מרגיע.
ישבנו על ספסל, מאחורינו האגם, שומעים את השקט השלו של הגן,
הרמוניה של צלילים וקולות, וכמובן שכל התיאורים האלו לא נובעים
מהתבוננות בגן בפעם ההיא. הבטנו  אל האופק, למרות שהאופק
היחידי שאני ראיתי היו זוג נעלי האולסטאר הישנות שלי.
"מצטערת שזרקת אותו?" חיוך ממזרי היה על פניו, מנסה להקניט
אותי, כדי שאצא מהעגמומיות ששרתי בה.
"נפרדתי. לא זרקתי, נפרדתי." התחלתי להדבק בחיוכו.
"אותו הדבר." אמר והניף את היד בביטול. "ולמה בכל זאת?"
פתחתי את הפלאפון, נכנסתי להודעה שמורה לפני שבוע מחברתי
הטובה

'אהבת אותו. אין לך מה להגיד'

"אהבת את מי?" שאל אחרי שהראיתי לו את ההודעה. דאמיט איזה
נעל.
נעצתי בו מבט, פניו השתנו בהדרגה, נראה שהוא הבין.
"אני?" שאל באשמה מסוימת.
חזרתי לבהות בנעלי, תוך כדי האנחה ברורה.
"את אוהבת אותי?" קולו התחלף לפליאה.
"מסתבר..."

שנינו ישבנו בשקט ליותר מידי זמן. ידעתי ששום דבר טוב לא יצמח
מזה, ובכל זאת הייתי חייבת לקחת את הסיכון, טיפשה שכמותי.
בשלב כל שהוא, כשהשמש כבר החלה לשקוע, ואני כבר כולי הייתי
שקועה ביאוש, קמתי והלכתי.
כמו שאני מכירה אותו הוא לא יצעק שום דבר, ולא ישאל לאן אני
הולכת ולא ירדוף אחרי, יגיד לי שהוא אוהב אותי, נתנשק, אחרי
שלוש שנים נתחתן פלוס בית בצפון פלוס שני ילדים פלוס כלב. הוא
בטח פשוט משלים עם העובדה שהלכתי.

אני לא יודעת למה החלטתי ללכת ברגל, אולי כי לא היה לי כוח
לחכות לאוטובוס, והייתי חסרת מנוחה, אולי כי ידעתי שחלום
הרדיפה יתנפץ באמת ברגע שדלתות האוטובוס יסגרו מאחורי.
לבסוף כשהגעתי, למרות שידעתי שאין סיכוי, בכל זאת קיוויתי שהוא
הגיע מהר יותר בדרך אחרת, ופתח את הדלת עם המפתחות שבארון
החשמל.
פתחתי את הדלת, בלי לטרוח לבדוק את ארון החשמל, להמשיך עוד קצת
את התקווה, ובמקום שהוא יחכה לי על הספה, השוקולד חיכה לי
במקרר. גלידה זה פתטי מידי.

שבוע שלם, ומזל שנגמר השוקולד. לא קניתי חדש, כי כבר שמעתי
סיפורי אימה על בנות שהעלו בשבועיים עשרה קילו. פעם חשבתי שזה
מטורף להגיע לכזה דבר, עכשיו התברר שגם אני יכולה להיות
משוגעת.
שלוש בלילה. טלפון. מי הטמבל שיתקשר בשעה כזאת. לא אכפת לי מי
זה, רק שידע שהוא מסכן, כי המערכת יחסים בינו לבין הטלפון שלו
תשאיר לו צלקות נפשיות כל כך עמוקות עד ש...
"היי..?" קול מהוסס נשמע בטלפון.
דאמיט. חשבתי לעצמי וזעם התחלף בהתרגשות.
"היי." אמרתי ומנסה במהירות לטשטש את עקבות הזעם שהתגבשו
בקולי.
"אני מצטער אם זו שעה מאוחרת מדי." הכעס חזר שוב, אבל הפעם כעס
מסוג שונה. כעס פגוע.
"זה בסדר," אני עונה, "אני בטוחה שהיית כל כך עסוק כל השבוע
שלא מצאת זמן אחר להתקשר אלי." קיוויתי בכל ליבי ששם לב
לעוינות ולקרירות בקול שלי.
"אני כבר לא ישן שבוע, אם זה מנחם אותך."
"תסביר לי איך זה אמור."
"רוצה להיפגש?"
"בשביל מה? בשביל עוד שלוש שעות ושבוע של שקט?"
"אני מצטער."
"יותר מדי צער בשיחה אחת. לא מתאים לך."
"מה את רומזת?"
שתיקה.
"אז... אני בא אליך..." ספק שאל ספק קבע.
"תעשה מה שאתה רוצה." אמרתי וניתקתי את השיחה.
ניסתי לחזור לישון, אך ללא הצלחה, באותו הרגע הבנתי כמה הגבול
בין שנאה לאהבה דק.
לא הייתה לי שום תחושת זמן, ויכול להיות שעברה שעה, יכול להיות
שעברו רק כמה דקות עד שנשמעו דפיקות בדלת. לא קמתי.
היה שקט לזמן מה, כנראה שויתר, הוא לא מאלה שנלחמים.
הייתי מטושטשת מעייפות, והקולות של פתיחה, חריקה, סגירה וצעדים
נשמעו לי כמו צעדים לגיטימיים מאד, במיוחד כשזה לפנות בוקר
כשהבית שקט. לפתע הרגשתי גוף מתיישב לידי בדופן המיטה והורס את
האיזון שלה.
"אני לא מרגיש אותו הדבר כמוך." הוא אמר. התהפכתי לצד השני, עם
הגב אליו, אסור שהוא יראה את הדמעות, אסור שיראה שאני בוכה.
בגללו.
"אבל אני מוכן לנסות."
שקט.

הדבר הבא שאני זוכרת זו קרן אור מטיילת ברכות על פני, ואיתה יד
החוזרת על מסלול קבוע ונעים. התענגתי על הרגשת החמימות, עד
שהכו בי זיכרונות השבוע האחרון, ובמיוחד של אתמול.
"אל תפסיקי לחייך." אמר בקול כביכול מתוק.
"מה זה משנה לך בכלל?" עניתי בגועל, ובאותו הזמן הצטערתי על זה
כל כך. תהיתי למה לעזאזל אני טיפשה.
היד הפסיקה, ולמרות השמש, גם החמימות. הוא נראה מהוסס ומרגיש
תחושת אשם.
הוא קם, שוב קולות; צעדים, פתיחה, חריקה, סגירה, אך הפעם
לכיוון ההפוך. נשארתי לשכב דוממת על המיטה, ורק אחרי כמה שניות
נראה שקלטתי את המאורע. קמתי במהירות ורצתי אחריו במורד
המדרגות.
הוא עצר, נעמד מולי.
חבל שהוא גבוה ממני בעשרים סנטימטרים, זה הורס קצת מהאפקט.
נתתי לו נשיקת לחי-פה, כמו ילדים בכתה ו', והתחלתי לחזור
לכיוון המדרגות.
ההצגה החמודה שעשיתי בחדר המדרגות; נשיקה, חזרה, מבט מחויך
לאחור ולהמשיך ללכת עד שאני נעלמת מטווח ראייתו, נפסקה ברגע
שלא הייתה קהל, ובמקומה, הועלתה "הצגה" חדשה, מז'אנר שונה
לגמרי, הטרגדיה.
ידעתי שזה הולך להיות קשה, כי כמו שכבר אמרתי, חלק מלאהוב זה
להרגיש נאהב, ונאנחתי בייאוש, כבר יכולתי להריח את ריח העוגה
שנאפתה ברגעים אלו; העוגה תצא שקטה מתחכמת ועם כמות גדולה של
כאב ואגו. צריך לזכור לקנות שוקולד, והרבה.

2/2/09