אתה רואה אותי טובעת בתוך ים של אשליות,
אתה שומע את קולי בין כל אותן הצעקות.
אך הבלבול עוטף אותך אתה נבלע בין מדפים,
של הספרים אותם קראת איך הם היום אותך רודפים.

אתה רואה את העיניים את המבט המתחנן,
וצועק אלי קורא אלי בלי קול רק מתבונן.
והעיניים מדברות בשפת אילמים "תציל אותי"
אתה נחנק כי לא יכול עוד לעצור נפילתי.

ואני קוראת לך קורא אלי קוראת בשקט,
איך קריאה כה חזקה כ"כ סמויה נבלעת ברטט.
ואתה אותי שומע גם מבלי אומר מילה,
אתה נחנק אני נחנקת מעט אוויר הרבה תפילה.

אתה רואה בי המרחק אשר נוצר עכשיו בינינו,
אתה רואה את התהום אשר הזמן פער בין שנינו.
ועכשיו כבר לא שומע את אותן הצעקות,
הזמן חלף הרחיק הטביע את האחרונה שבשתיקות.

ורק הלב מתגעגע לסיוט ההוא עם הטעם,
שהיה כ"כ קשה אך היה של שנינו מתישהו, פעם.
שקישר בין שניים שהיה להם כ"כ הרבה לומר,
במבט אחד שהיום כה ריק רק געגוע עצום ממנו נותר.

אך איכשהו בין כל אותם מחסומים פתאום מציץ חיוך,
מדבר אלי קורא אלי לשוב גם אם בכאב כרוך.
ואני יודעת שוב אתה שם אך צרות עבר אינן,
מתנת פיוס אחרי שנים ה' היום לי נתן.
ברוך השב, אתה איתי פיצוי על זיכרון ישן.