"רגע... את מאמינה?", היא שאלה.
"מאמינה במה?", שאלתי.
"באלוהים! אלא במה?", ענתה.
"אני מאמינה בעצמי... וגם באנשים סביבי. אז כנראה ש...", לא
סיימתי את המשפט.
"אז בקיצור, לא!", אמרה.
שתקתי.
אחרי שתיקה קצרה שלי היא שוב מדברת.
"אז את מאלה שמאמינות בגורל, מזל וכיוצ"ב?" שאלה.
"גם גורל וגם מזל זה משהו,לא?" עניתי.
"אבל באלוהים את לא מאמינה." אמרה.
ביקשתי את סליחתה,הלכתי רגע "לשירותים" וחזרתי לשבת איתה.
"אני רוצה לשאול אותך שאלה, את מאמינה?" שאלתי.
"בוודאי!" ענתה.
"גם אני" אמרתי.
העיניים שלה נפקחו לרווחה. היא הרי לא נתנה לי צ'אנס לסיים את
המשפט בהתחלה.
"אני מאמינה בעצמי וגם באנשים סביבי, אז כנראה שכן, הרי נבראנו
בצלמו וכדמותו." אמרתי.
היא השתתקה לכמה רגעים, אולי חשבה על מה שאמרתי או שניסתה
להבין מה אמרתי.
"לכן אני מרגישה נבגדת" אמרתי.
"מה?" שאלה.
"נבגדת - בגידה... את יודעת." ניסיתי להסביר.
"לא, אני לא מבינה... למה נבגדת? כאילו בגדת בעצמך?" שאלה.
"כן" אמרתי. (התפלאתי שהיא הבינה כ"כ מהר את העניין.)
"למה את אומרת 'כן'? איך אפשר לבגוד בעצמך?" שאלה.
"שתקתי, שתקתי המון זמן, פגעתי בעצמי,ייתכן שגם בקרובי"
אמרתי.
"את נפגעת! אז למה את חושבת שפגעת?" אמרה בנימת כעס קלה.
"פגעתי בעצמי, זה מספיק בשביל לכעוס" עניתי.
"את יודעת שאת לא אשמה. למה את עושה את זה לעצמך? למה את
מאשימה את עצמך בפגיעה?" תהתה.
"אז כנראה שלא הבנת. אני לא אשמה במה שקרה, אני יודעת, היום.
אבל אלוהים בגד בי." אמרתי.
"לא הבנתי למה הוא בגד בך. כי את כמוהו?" שאלה.
"לא יקירתי, לא רק אני כמוהו," קבעתי, "גם 'הוא' נברא בצלמו
וכדמותו, איך זה יכול להיות?,הייתכן שבכולנו קיים הרוע הזה ורק
לפעמים הוא לא בא לידי מימוש? מפחיד..." המשכתי.
"לא! לא בכולם קיים היצר הזה, יש חולים ומופרעים אבל זה לא
קשור..." אמרה.
"אז רגע... הרי כתוב שנבראנו בצלמו וכדמותו... מה את יכולה
להבין מזה?" שאלתי .

שתקה... די הרבה זמן, קמתי והכנתי לשתינו כוס תה.
חזרתי לשולחן, הצתי עוד סיגריה, גם היא.

"אני לא מאמינה..." התחילה לדבר.
"מה?" שאלתי.
"אני לא מאמינה, אבל את צודקת." קבעה נחרצות.
"אז כנראה אלוהים צודק" אמרתי.

באותו היום ערערתי את אמונתה של חברתי בה'.
לא, לא זו הייתה כוונתי..אבל כך יצא, או כך רצה הגורל, מזל,
אלוהים.