ורדה כמעט והתפלצה למראה עיניה: צלב קרס בצבעים אדום ושחור
התנוסס לרוחב כל קיר הכיתה שבמקלט. צלב הקרס צוייר על רקע שמש
עולה ומסביבו עיטורים פנקיסטיים בצבעים כהים, שהשחור שולט בהם.

תלמידי האולפן ישבו דוממים, חלקם המומים, חלקם מחייכים, רובם
מצפים במבט שואל לתגובתה.
ורדה לא יכלה לשאת את המראה ואת הדממה רווית המתח. היא
יצאה מהחדר כועסת, דמעות בעיניה, טורקת את הדלת מאחוריה.
מאז קודמה לתפקיד סגנית המנהל, לפני שלוש שנים, עסקה ורדה, בין
יתר  תפקידיה הפדגוגיים, בקליטה של כיתת האולפן האזורית.
בשנים האחרונות הצטמצמה אוכלוסיית תלמידי האולפן, בעיקר בשל
ירידה בעלייה ממדינות חבר העמים. במסגרת ההתייעלות ולאור הפחתת
מספר העולים, אוחדו מספר אולפנים שפעלו ברשות במסגרות שונות
ובבתי"ס  שונים.
ורדה, שגם במסגרת תפקידה הקודם, כיועצת, הקדישה זמן ומאמצים
לקידום ושילוב התלמידים העולים, מונתה במסגרת תפקידה הנוכחי גם
כאחראית מטעם הרשות העירונית על קליטתם של התלמידים העולים
שמספרם, כאמור, קטן לאחרונה.
.
המסגרת שנבחרה לאכלס, כמערך עירוני, את כלל התלמידים העולים
בגילאי 18 -14 היתה בי"ס "רביבים" , שנמצא מתאים יותר מבתי"ס
אחרים לצורך זה.
ההתפרצות לחדר המנהל היוותה המשך ישיר בזמן ובעוצמה לאופן
יציאתה מכיתת האולפן.
היא התיישבה מולו מתייפחת , כולה ספוגת עלבון.
הדיבור כאילו ניתק מפיה.
דודיק ניסה להרגיעה.  קם אליה, אחז בכתפיה ודיבר על ליבה.  תוך
כדי כך ביקש מרחל המזכירה לברר מה קרה.
רחל, אמונה על התפרצויות רגשיות דומות,  חזרה תוך דקות ספורות
ואיתה רסיסי מידע.
כדרכה, ראתה רחל את עצמה כיד ימינו של המנהל. רגישותה ורצונה
לעזור היו משולבים, במידה מסוימת, במתכונת רכילאית בנוסח
"יודעת כל".  כך לפחות הצטיירה בפני עובדים ומורים.
ורדה, שנרגעה בינתיים, החלה לתאר את האירוע, כפי שצפתה בו
בכיתת האולפן, טרם שנכנסה לחדר המנהל.
"תשאירי אותנו לבד בבקשה", אמר דוביק לרחל.
יצאה מהחדר תוך משיכת כתפיים, כנפגעת, סוגרת את הדלת מאחוריה
,כמצוות המנהל, ממלמלת משהו אודות "כפיות טובה מצד בוסים
לנאמניהם"...
האירוע המצמרר גרם, כצפוי, לזעזוע בחדר המורים.
התגובה הראשונית אחרי ההלם היתה התמרמרות: "איך עשו לנו דבר
כזה"?! ו... "זה הגמול שלנו על כל מה שמשקיעים בהם"...
המילה  "בהם" הודגשה  והטון בה סוננה מפי מורים איפשר לשומעים
לדמותה למילה בהמה...
אנדריי, שהודה במעשה לאחר חקירה קצרה ונמרצת, סולק מהאולפן
ומביה"ס עוד באותו יום.
במכתב ממוען לכתובתו, ובתפוצה לגורמי חינוך שונים, נקבעה
"השעיה לזמן בלתי מוגבל"
בדיקת תיקו האישי של אנדריי ואימות נתונים עם מחלקת הרווחה
העירונית, איששה מידע  קודם, רדוד במקצת, אודות מצבה
הסוציו-אקונומי של משפחתו וכן פרטים בסיסיים.
בדיקות נוספות העלו תמונה עגומה, מוכרת בקרב חלק ממשפחות
העולים מחבר העמים:
האם, טניה, יהודייה, מהנדסת בניין במקצועה, עלתה לארץ שנה קודם
לכן עם שני ילדיה - אנדריי ואחותו הצעירה ממנו. עלו מאוקראינה
אחרי שנפרדה מבן זוגה האוקראיני. האב, לא יהודי, ניסה מאוחר
יותר להגיע לארץ על תקן של "עובד זר", ונתקל בסירוב מצד משרד
הפנים.
טניה לא מצאה תעסוקה במקצועה, היות שנתקלה בבעייה עקרונית
שמנעה את רישומה ב"פנקס המהנדסים וההנדסאים": האוניברסיטה אותה
סיימה לא היתה רשומה ומוכרת. נדרשו בדיקות נוספות.
לפרנסתה עבדה, בינתיים, כקופאית בסופרמרקט, והצליחה לכלכל את
משפחתה בצמצום נדרש.
אנדריי, שהתברך ביכולות אומנותיות, עסק בזמנו החופשי באיורים
ובבניית דגמים מקרטון.
עובדת הרווחה, ששמה לב לכשרונו זה, אגב ביקור בבית, הפנתה
אותו למתנ"ס  הקרוב לחוג צעירים שעסק בנושא.
אנדריי לא החזיק מעמד זמן רב, משום שנטה לעבוד עם החומרים
שסופקו להם בדרכו הוא וללא קבלת מרות מסגרתית. המדריכה
,סמינריסטית, לא ידעה לבחון ולאבחן את יכולתו היצירתית ולאפשר
לו התנסות שאינה מבוקרת מלכתחילה.
אנדריי מצא את עצמו משוטט ברחובות עוד בטרם סילוקו מהאולפן.
בני חבורתו, נערים בני גילו ומבוגרים מהם, כולם יוצאי חבר
העמים, התאספו מדי יום אחה"צ בקצה הגן הציבורי שממול לבניין
העירייה.
הקבוצה נתנה משענת וגיבוי יומיומי לחבריה, שלא היו מקובלים,
בלשון המעטה, בקרב ילידי הארץ, תושבי השכונה.
הם אימצו לעצמם דרך לחיות את חייהם בצד ה"צברים" ולהימנע
ממריבות ותגרות, בעיקר בגלל  עינם הפקוחה של הורים ועובדים
סוציאליים ששמרו את צעדיהם.
באשר לאנדריי, הגיעו מדי פעם דיווחי העובדות הסוציאליות להנהלת
ביה"ס, בהם דווח על שוטטות בחברת בני הקבוצה הנזכרת. כן אוזכרה
עובדת שהייתו בחוף הים מפעם לפעם, לבד, בשעות הבוקר, בעת שהיה
צריך להימצא בביה"ס.
גם בביה"ס הורגשה הבדידות האולפנית המסורתית: כיתת האולפן
מוקמה במקלט,  "משום שלא היה חדר פנוי"... ההסבר, המניח את
הדעת, כביכול, מבחינה מצפונית לאפליה זו בהקשר למיקום הפיזי,
תורץ  בעובדה שהתלמידים בכיתת האולפן מתחלפים כל הזמן וכן
בירידה במספרם.
תלמידים עזבו בגלל נדידת המשפחה מהעיר, החלפת מקום מגורים וכן
עם סיום פרק לימודיהם באולפן ושיבוץ בבי"ס אחר ברשות, או
בכיתות רגילות בבית ספרם.
חלקם הגדול חוזר ע"י מוסדות החינוך התיכוניים הן בגלל קיטון
דמוגרפי כולל, שפגע  גם באוכלוסיית התיכון, והן בגלל יכולות
לימודיות ומוטיבציה גבוהות.
נשארו באולפן תלמידים חדשים, בעיקר יוצאי חבר העמים, וכן
תלמידים שאובחנו אצלם קשיי הסתגלות ובתוכם אנדריי.
משה, מורה לאומנות בגמלאות, טייל מידי בוקר בחוף הים.
היה מוצא את עצמו, בסופו של טיולו בן השעה, בין חורבות המבצר
העתיק שלחוף הים, בסמוך למצוק הכורכר.
לעיתים נחבא באחד הנקיקים, לעת רדת גשם, או ברצותו להתבודד
ולהשקיף על קו החוף.
אימץ לעצמו את שעת הבדידות הזו, מאזין לרעש הגלים המתנפצים אל
סלע החוף, תר בעיניו אחרי מכיתות זכוכית  עתיקה, מעוגלות
כחלוקי נחל, פרי השיוף המתמיד של החול.
בשעה עשר לערך נהג לפרוש לביתו לארוחת בוקר, ולעסוק בהמשך היום
בציור ובגילוף בעץ-  מושאי אהבתו מימים ימימה.
מדי פעם נתקל מבטו , בעודו רובץ שפוף בגומחתו שבמצוק, בטיפוסים
מיוחדים שואפי רוח  ים, מתבודדים, דייגים וסתם עוברי חוף.
הסתקרן , כתמיד, ונהג לעקוב במבטו אחר מעשיהם, נוסח מורה.  היו
ביניהם שנהגו להתערטל בהנחה שעין לא תשזוף מערומיהם, ואולי
כן...
היו שנהגו לזעוק לעבר הגלים  ויש משרטטים בחול. כאמן אהב לבדוק
יצירותיהם אחרי לכתם.
מעולם, כמבוגר, לא אפף אותו תמהון מעורב בתיעוב, כמו באותו יום
סתווי, אחד מיני רבים, כאשר צד מבטו צלב קרס, משורטט בחול.
הבחין בו ממקום מסתרו/ גומחתו הקבוע בתחתית המצוק, כמטווחי
יידוי אבן מרצועת החול הצרה הנושקת לקו המים.
בזעמו רצה לידות אבן מאבני הכורכר בבחור הצעיר, שעסק ביצירת
הסמל המנואץ.
קם, כשזעקה אצורה כמעט מתפרצת מחזו.
נעצר על עמדו, כמו משהו ריתק אותו, בוהה בנער המרוכז בעשייה.
הבזיקה בראשו הכתבה הקצרה שהופיעה בעיתון המקומי שבוע קודם
שמשכה את תשומת ליבו בגלל התמונה הכלולה בה- צילום צלב הקרס,
שצויר על קיר כיתה.
כשקרא את הכתבה אחז בו גועל מעורב בזעם. זכר שפלט קללה עסיסית
בלווית אמירה נוספת לאשתו, היושבת מולו, בדבר מחנכים לא
ראויים.
לא ענתה לו, אלא בניד ראש קל. מתיאוריו משכבר הימים הכירה אשתו
את רגישותו לנושא, כנער שחווה את אימי הגטו והמחסור בבודפשט.
משה ואמו ניצלו משילוח למחנות המוות, כמו מתי מספר אחרים.
עמד משה מול אנדריי, קופא על מקומו והדיבור כמו ניתק מפיו.
הצטלבו מבטיהם.
אנדריי הזדקף, דומם, מנסה, לאחר שהות מה, לדרוס בעקבו את הדגם
הבנוי בחול.
משה התקרב לילד הדומם וניצב בין נחשי יצירתו.
מבוכתו של אנדריי, בעמדו מול משה החש בהבל נשימתו על פניו,
מנעה את ילד הגטו לשעבר מלהכות את הנער המבוהל קמעה.
תערובת של פחד ומבוכה יחד עם התרסה ניכרה בפניו של אנדריי.
הסקרנות תפסה אצל משה את מקום הזעם.  חשק שפתיו, השתלט על הרעד
בידיו, וכפה על הנער ישיבה על  אחת משלוחות הצלב שהפך,
בינתיים, למשטח חול, תוך דשדושם בו.
שאל ולא נענה. המורה שבו הניעהו לבסוף לספר את סיפורו האישי
ונס הצלתו מההשמדה.
אנדריי האזין, קופא על מקומו, ורק זיע שרירי לסתו מעיד על רגשת
מה.
"היהודים שונאים אותנו", הטיח בפני המבוגר שזה מקרוב נפגש
אתו.
"מי שונא? מי זה אותנו?".
שתקו שניהם.
הניח משה כף ידו על כתפו של אנדריי כמבקש לפייסו, ובניד סנטר
עודדו לדבר.
החל הנער לתאר במשפטים מרוסקים, חושק שיניים, במלותיו שלו, את
החוסר הקבוע בבית, הכעסים, בדידותו בבית הספר וחוסר האונים
שלו, כמתבגר, בקרב משפחתו הקטנה.
הבין משה מתוך תשובותיו של אנדריי לשאלותיו את אופי חייהם
באוקראינה, הקרע והנתק, שהיו מנת  חלקה של אמו בקרב קרובי
משפחת האב, שלא הסתירו דעותיהם האנטישמיות וסלידתם מהתחברות
"היהודיה" אליהם .
"אבל אני אוהב את אבא", סיים אנדריי, מתריס תשובתו בפני מי
שנפתח אליו, אך חש בסופו של דבר כנאשם מול חוקרו.
עלו ביחד מחלקת החוף לעבר מגרש החניה.
משה הסיע את אנדריי לביתו ולפני שנפרדו הבטיח להיפגש עימו שוב,
הפעם בביתו של משה.

משה בחר שלא להטיף לו בנושא היעדרותו מבית הספר. מניסיונו הרב
ידע שאין בכך תועלת. עוד הוסיף והבטיח, שלא יפנה למוריו או למי
מאנשי החינוך ואגף הרווחה, אם לא יהיה זה לרצונו של אנדריי.
הפגישה בביתו של משה היתה ראשונה מרבות שבאו אחריה.
יחד בילו שעות רבות בסדנא הממוקמת בביתו של משה, מפתחים דגמים,
בונים ומציירים.
לקראת הסמסטר השני החל אנדריי בלימודים סדירים בבית הספר
לאומנויות שבעיר.
משה ביקש וקיבל את אישור ההנהלה ללוותו כחונך עד סוף שנת
הלימודים.
בתערוכת סוף השנה, שהתקיימה במתנ"ס המקומי, הוצגו יצירות
השניים בצמוד
אחד לשני.
שבוע לאחר סגירת התערוכה קיבל אנדריי מכתב מהנהלת האקדמיה
לאמנות, בו
הוזמן לשיחת היכרות עם הדיקן לשם בדיקת זכאות למילגה במוסדם.
זאת, כך
נכתב, בשל "הבעת יכולת יוצאת דופן במקוריותה בציוריו".
התפרצות השמחה מלוות הדמע של  אנדריי נענתה בחיבוקו הדובי קמעה
של משה,
תוך המהום האחרון בדבר עותק מהמכתב שקיבל מהנהלת המוסד, שכלולה
בו הבעת תודתם על המלצתו בנדון.