פרק שני - ימימה
בפעם האחרונה ששקיבלתי אות-חיים מימימה היא הייתה אי שם בהרי
נפאל בטרק רציני. זה היה לפני שבוע בדיוק. ימימה הכשרונית
אמורה לשוב ארצה בעוד ארבעה ימים תמימים, אבל לי ולסרט זה יהיה
מאד מאוחר, אפילו מאוחר מדי. זה אולי זמן מתאים לספר בקצרה על
ימימה. איך פרצה בסערה לחיי ויותר מכך - איך היא עדיין שם...
ובכן, את ימימה הכרתי במסיבת ריקודים כייפית במיוחד שנערכה עוד
כשהייתי סטודנט חדש וטרי לקולנוע ואנימציה. המסיבה נערכה בדירת
שותפים בירושלים עיר הקודש. איני בטוח שאני הוא זה שהוזמן
למסיבה או שמא זה היה אחד מחברי לחבורה, אך מרגע שרגלי נחתו
בדירה לא הפסקתי לרקוד. המוזיקה הייתה קצבית ותוססת, הסלון המה
בני אדם (ויותר חשוב - בנות חווה), היין והבירות נשפכו כמיים
מהתקופה שהכנרת הייתה כנרת. בקיצור - מסיבה לעניין.
ימימה הפליאה לרקוד ועיני נתפסו בגווה החטוב ולא יכלו להינתק.
חיפשתי הזדמנות מתאימה להחליף אתה מילה או יותר ואכן באחת
מגיחותי הרבות למטבח לשתות עוד כוסית יין אדום או לפחות בירה
מצאתי אותה בדיוק ליד הבקבוק. "את יכולה למזוג גם לי" הצעתי
והגשתי לה כוסית ריקה. "למה לא, אתה נראה מאד צמא, אני מפחדת
שתתייבש לי" השיבה ונימת קולה העידה בבירור כי גם היא שתתה כמה
כוסות, חלקן הגדול יותר מדי. חזרנו יחדיו לרחבת הריקודים ואת
הערב סיימנו חבוקים לצלילי אחד משירי לאונרד כהן.
תוך שבועיים החלטנו לגור יחד, השאלה הייתה רק היכן. שוק הדירות
היה קשה לאחרונה. ימימה חיה בבית הוריה בגבעתיים ואילו אני
גרתי עם ליאורה, שותפה לא חביבה, מניפולטיבית ברמות, לדירה על
גבול יפו. כשסיפרתי לליאורה על ימימה הציעה לי מייד, ללא הנד
עפעף, לגור בדירתה השנייה שהתפנתה בדיוק עכשיו בצפון תל אביב
"זו דירה מצויינת, אמנם קצת קטנה לזוג אך יש גם מחסן ענק שם
תוכלו לאחסן דברים שבטח יש לכם" ליאורה, כדרכה, תיארה את המצב
על פי אינטרסיה. כשלקחתי את ימימה לראות את הדירה התלהבה מייד,
והשאר, כמו שאומרים - היסטוריה. מאז אנו תקועים עם דירונת קטנה
ומחסן זעיר.
חוץ מהחלטות חסרות היגיון בנושא דיור, ימימה הייתה בחורה
מוכשרת וערכית לפי כל קנה מידה אפשרי. היא סיימה בהצטיינות
יתירה לימודי ביולוגיה ימית באוניברסיטה ובמקביל עבדה לפחות
בשתי עבודות, התנדבה בעמותות חברתיות, רקדה עם ועמים, וסייעה
לי מדי פעם בהתלבטויות גורליות לגבי הסרט עליו עבדתי. חבריה
הוותיקים קראו לה תמיד ימימה הכשרונית ובכל פעם שהזכרתי את שמה
הכריחו אותי להוסיף את הכינוי.
