היא כורעת ברך
ומתפללת.
מילותיה נשמעות נחפזות
עם כל נשימה ונשיפה מהירה.
"הם לקחו ממני אותו.
הוא צעד בשדות הקרב
ומת למען מטרות שאף לא
ידע את שמן.
האם זה הוגן?
האם זה ראוי?
אין לי אף אחד מלבדו
וכעת גופתו קבורה
שני אינצ'ים מתחת לאדמה.
הרחק מטווח השגה."
הדמות צופה בדמעות
הזולגות על לחייה של האם
עת זו מספרת על בנה המת.
אין ביכולתה לעשות דבר.
מעולם לא יכלה.
ככלות הכל, היא תמיד
הייתה אך ורק
אם שכולה.
היא מושיטה זרועותיה,
זרועות שיש לבן
אוחזות בבשר חם.
שתי האמהות מתבוננות זו בזו.
חולקות מעגל של כאב והבנה,
של לידה ומיתה.
דמעת אבן זולגת על הלחי
ומתנפצת על הרצפה.
לאלף דממות
צורחות.