עמוק עמוק בתוך קלמרו של דני, נחה לה קופסת צבעים. צבעים רבים
וססגוניים בכל הצבעים והגוונים. קופסה שהוריו של דני קנו לו
ליום הולדתו.
בין כל הצבעים שכב לו הצבע השחור. אף אחד לא אהב את הצבע השחור
מפני שהיה תמיד כה מיסתורי וכהה. יותר מידי כהה. לכן התחבא
תמיד בצילם של אחרים.
יום אחד, בשיעור תנ"ך, הציץ הצבע השחור ממקומו האפל בקלמר ושמע
את המורה מסבירה "ויהי אור, משמעותו שביום הראשון ברא אלוהים
את האור. מכיוון שכל הארץ הייתה בלגן אחד גדול החליט האל הכל
יכול להפריד בין האור לבין החושך, רק לשם הסדר הראשוני."
'זהו זה!' חשב לו הצבע השחור 'עלי לחפש את האור, כך לא אהיה
יותר כה אפל!' הוא לא ידע מה הוא בדיוק אותו האור, אך ניחש שזו
המנורה המאירה את הכיתה. עוד באותו שיעו התגלגל לו הצבע השחור
החוצה מהקלמר ונפל "בטעות" על הרצפה. דני אפילו לא שם למהלך
המבתעי הזה של הצבע השחור שלו.
בהשמע הצלצול קפצו כל הילדים מכיסאותיהם ויצאו מהכיתה, אינם
שמים ליבם כלל לצבע השכוב לו על הרצפה. אך אבוי, הם כיבו
אחריהם את האור!
הצבע השחור קפץ על השולחן, כדי להיות כמה שיותר קרוב למנורה,
הביט עליה ולחש בשקט "פסססס" אך לא היה קול ולא עונה. "היי,
פססססססס" אמר הצבע השחור, קצת יותר בקול, אך גם כעת לא קיבל
שום מענה.
"היי, מנורה!" צעק הצבע השחור, ולפתע נדלקה המנורה מעליו.
"כן, מי זה, ומדוע מפריע אתה למנוחתי?" אמרה המנורה לשמע
הקריאה.
"אני כאן למטה, הצבע השחור. באתי אליך מכיוום שאני מחפש אחר
האור"
"ומה רצונך ממני, צבע שחור? אני אינני אור, אני רק מנורה, רק
מייצרת אור, ונכבית כשלוחצים על המתג. מחפש אתה במקום שגוי.
אמרה המנורה, נכבתה בעצמה וחזרה לה למנוחתה.
' ומה אעשה כעת,' חשב לו הצבע השחור 'אם המנורה איננה אור, אז
כן יכול להיות?'
החלון משך את עינו של הצבע השחור. השמש עמדה שם, בוהקת וזוהרת.
אם המנורה אינה אור, ודאי זו השמש! מיד קפץ הצבע השחור על אדן
החלון וצעק בחזקה, שהשמש הכה רחוקה תשמע "שמש, הו שמש! האם
הינך שומעת?"
השמש שלחה קרן אל הצבע השחור וענתה "ודאי שאני שומעת, הרי אני
השמש!"
"אני הצבע השחור, אני תמיד כה כהה ובודד ותר אני אחר האור. האם
זו את, האור?"
אני? האור? חה! הצבע השחור... אינך יודע? אני רק כדור אש, איני
אור ואיני דבר מלבד אש וחום" אמרה השמש בשחצנות והחלה לשקוע
מבד להרים.
נשכב לו הצבע השחור בצללי השקיעה על אדן החלון. אם המנורה אינה
אור וגם השמש, אזי מי עוד יכול להיות?
הלילה ירד, הכוכבים החלו להאיר וגם הירח זרח במלוא הדרו. לפתע
עלה רעיון לצבע השחור. ברור, הרי הירח הוא האור!
"היי ירח, אתה מקשיב?" שאל הצבע השחור בהביטו מעלה מעלה לתוך
הכוכבים.
"אכן, היני מקשיב, אך האם אתה מקשיב? שומע אתה את רחשם השקט של
התנשמות, את תנועתם העדינה של העשבים, את צרצורם ההרמוני כל כך
של הצרצרים?"
"הו, כן, אני שומע, אך רציתי רק לשאול- אני מחפש אחר האור, האם
הוא אתה?"
"אני? הו לא, ידידי. אני רק כוכב. רק כוכב שמשקף אור, איני אור
אמיתי. מצטער ידידי."
"זה בסדר, לא נורא, יום אחד בטוח אמצא" אמר הצבע השחור.
הבוקר עמד לעלות שוב והצבע השחור איבד את תקוותו. הוא חזר
למקום בו נפל ושכב ללא ניע, מחכה לילדים שישובו לכיתה.
כאשר נכנס דני לכיתה הוא הבחין בצבע השחור שלו שוכב זרוק על
הרצפה. מיד הרים אותו והשיב אותו לקלמרו. דני כל כך שמח, שכן
בלי הצבע השחור, ערכת הצבעים שלו אינה מושלמת. לעומת דני, אף
אחד מהצבעים לא שמח לקראת חזרתו של הצבע השחור. אף לא צבע אחד,
מלבד הצבע הלבן.
"היכן היית, צבע שחור?" שאל הצבע הלבן.
"חיפשתי אחר האור" ענה לו הצבע השחור.
"והאם נחלת הצלחה בחיפושך?" שאל שוב הצע הלבן.
"הו לא" ענה במבוכה הצבע השחור " שאלתי את המנורה, השמש והירח,
אך שלושתם ענו לי בשלילה. כנראה שבסופו של דבר האור אינו קיים"
אמר ונבלע עמוק יותר בתוך הצל.
"טעות בידך" חייך אליו ברוך הצבע הלבן " אתה האור. שנינו
דומים, אתה יודע. אם מקרינים את כל הצבעים יחד, אני אהיה
התוצאה, וכך גם להפך. אך אם מערבבים את כולם אחד בשני, מה
שיתקבל יהיה אתה, ידידי השחור"
"מעולם לא הרהרתי בכך" אמר בפליאה הצבע השחור בעודו יוצא מהצל
"אתה צודק! אני כל הצבעים ביחד וזהו למעשה האור!"