"אני עץ האלון האחרון שנשאר בשרון."
אני מסתכל על השורה שכתבתי, ומוחק אותה כמעט מיד. בזמן האחרון
שום דבר לא יוצא לי. ובאמת, ניסיתי כבר המון דברים, אבל שום
דבר לא יוצא לי.
"הסיפורים שאוכל לספר לכם, הם מדהימים."
לא הולך לי בכלל בזמן האחרון. אני קם מהשולחן הכתיבה, ולוקח
כוס מים מהמקרר. אני עוצר, ומסתכל דרך החלון, ואני רואה ילד
נדרס על ידי וולבו. עוד פעם. ועוד פעם, אני יוצא בהיסטריה,
ועוד פעם הנהג בוכה שהילד קפץ משום מקום. ועוד פעם הנהג מתחיל
לראות את העתיד שלו חולף לו מול העיניים, ועוד פעם הוא יורד על
ברכיים שלו ומתחנן בפניי לא להתקשר למשטרה ולא להגיד לאף אחד.
ועוד פעם הוא מציע לי מיליון שקל בשביל לשתוק. ועוד פעם אני
מסכים. ועוד פעם הוא נוסע ומתרחק משם, אחרי שהשאיר לי צ'ק על
מיליון שקל. עוד פעם אני כועס על עצמי שלא ביקשתי יותר כסף
עבור השתיקה שלי. ועוד פעם אני הולך אל הילד, ועוד פעם אני
מרים אותו, ושואל אותו אם הכל בסדר, ועוד פעם הוא עונה שכן.
הגופה נשארת על המדרכה, אבל הילד ממשיך לבוא אחריי. אני משיב
אותו על כיסא ומביא לו כוס מים, כמו תמיד. עוד פעם אני מתחיל
לספר לו שהוא מת, ושמשפחתו לא תיראה אותו עוד פעם. ועוד פעם
הילד מתפרץ בבכי, שגורמות לי להרגיש גרוע. וככה אני מוביל אותו
עוד פעם לשערי השמיים, ועוד פעם השומר בכניסה מודה לי על הנשמה
הזאת, ואני חושב על המבטא הצרפתי של השומר.
ככה זה תמיד, כבר מאות שנה. אבל תאכלס זה תמיד חוזר על עצמו.
אתם בטח שואלים את עצמכם איזה מין בן אדם אני, שמשחרר בן אדם
שדרס מישהו, עבור מיליון שקל, כאילו שחייו של הילד שווים כסף.
אז מה אני אגיד, אני רגיל לזה. אני זוכר איך איזה דוכס עולה
היה דורס את בן השריף המקומי, והיה משלם לי מלא כסף כדי לשתוק.

את הצ'ק אני מכניס למזרן עם כל שאר הצ'קים, שרובם כבר פגו.
אולי הלילה אשן יותר טוב.
אני חוזר אל שולחן הכתיבה שלי ומתחיל לכתוב:
"אני חומת העיר"
אני מקפל את הדף וזורק אותו לפח.