שוקעת במחשבות חדשות. אולי הגיע הזמן לשינויים דרסטיים בחיי.
והוא פורס מעליי את כנפיו כמו עורב שחור. ואני, טוב לי לבד.
מנסה לברוח מעיניי הנץ שלו, שלא להיתפס, לא להתחיל משהו חדש,
לא לעצור. בורחת ממנו והוא לא הראשון, בורחת בלי לחשוב פעמיים,
בלי להסתכל לאחור. אמרתי שכשהנכון יגיע אזהה אותו מיד, ואז גם
בטח אהיה מוכנה כבר. אבל אני רק רצה, ממשיכה להתקדם אל תוך
החושך, אל תוך הדממה הממכרת שלי. אולי הנכון כבר הגיע וברחתי
גם ממנו? אולי אני פשוט בורחת מתוך אינרציה כי כבר לא מצליחה
לעצור את עצמי יותר? לא מצליחה לרסן את עצמי יותר.
הכנפיים שלו עוד מגוננות מדי, והכנפיים שלי כבר בדרך. אני כבר
רואה סרטוטים, ועוד מעט נתחיל לצייר. מחט נוגע בעור דק, לבן
להחריד. חודר מעט פנימה, מכאיב מעט, משאיר אחריו פס שחור בעור.
ואני נהנת. מצליחה להכאיב לעצמי בדרך חדשה. לא אצטרך יותר את
הכנפיים שלו מעלי, כששלי כבר יהיו מוכנות. אטמתי אוזניים, כי
להקשיב לרעש מסביב לא עזר עד עכשיו רק החמיר את המצב. עכשיו
מקשיבה לקול המורדת הקטנה שהתעוררה פתאום, כששמה לב שמקשיבים
לה. והיא רוצה כנפיים. יפות כאלה, כמו של מלאכים, נוצות נוצות.

ואני? אני לא מסרבת לה יותר, אין סיבה להמשיך לעצור אותה. חיים
פעם אחת אמרו אנשים נואשים, ואני הולכת בעקבותם, רק רוצה לחקוק
בעורי גם "ללא חרטות". להזכיר לעצמי שאסור להתחרט, אחרת כל צעד
בחיים האלה יכאב יותר ויותר. משום מה עוד צריכה להזכיר לעצמי
דברים כל כך בסיסיים. ואחרי הכנפיים שלי, נסע רחוק מכאן, ומשם
העולם גדול. אלוהים גדול. וכן, גם אני גדולה במידה מסויימת.
כל כך הרבה דברים שיש עוד להספיק בחיים, והרשימה רק מתארכת לה
לאט לאט. אבל אני שחררתי את החבל, אין בשביל מה לכבול יותר את
המורדת הקטנה. מעכשיו אין יותר חוקים. אין מגבלות מטומטמות
בגלל שחושבים על מחר. אין יותר מחר. רק היא ואני, יוצאות להכיר
אחת את השניה.