משה, אין לך מושג כמה שהפתעת אותי כשהופעת בחיי. תחילה לא
האמנתי בכלל שמישהו כמוך יכול פתאום להגיח ככה משום מקום
ולהתמקם במרכז עולמי, אבל כשראיתי אותך, כשהרגשתי אותך, הבנתי
שזהו זה - אתה פה כדי להישאר.
אני חייבת להודות שהרגש הראשוני היה פחד. פחד שגרר אחריו חוסר
ודאות, מחשבות על מה יהיה, האם הכל ישתנה מעכשיו, ומה אתה אומר
לגבי. אבל הפחד דעך לאט ופינה את מקומו לתחושה של הבנה והשלמה
עם קיומך.
ברגע שראיתי אותך, שהרגשתי אותך בתוכי, ידעתי שלא משנה מה, אתה
תמיד תהיה שם איתי, תישאר חלק ממני לעד. זו הסיבה שסירבתי
בתוקף להתכחש אליך ולהתעלם מקיומך כשהציעו לי אפשרות לנהוג כך.
לרוב אנשים לא יבינו את התחושות שלך עד שהם לא חשים כך בעצמם.
מבחינתי, זה אתה ואני מולם, מול כל אלו שסבורים שאם אתה סתום
אז אתה לא קיים.
אתה יודע, משה שלי, אומרים שאדם מקבל החלטה ברגע אחד ושאת שאר
הזמן הוא מקדיש לייסורים או להשלמה עם ההחלטה. אמרו לי שחייבים
לתקן אותך, שגורלך הוא להיות סתום, אז קיבלתי את הגזרה בלת
ברירה. אבל דבר אחד היה לי ברור - היה לי ברור שלעולם לא אתנהג
כאילו אתה לא שם. אולי זה מה שכולם עושים, אולי ככה גם יתייחסו
אליך, אבל חשוב לי שתדע שלמרות שאתה סתום, אני יודעת שאתה שם
ורק בגלל זה לא אוכל להתכחש אליך.
כל העולם יכול להמשיך ולחשוב שהקשר בינינו חריג יחסית לטריותו,
או משונה בגלל שזה אתה, אבל בעיני זה הכי מובן שיש... אחרי
הכל, אתה הראשון שלי (וגם האחרון אם זה תלוי בי).
אני גם חושבת שהתאריך שלנו הוא כלל לא צירוף מקרים לכך שבדיוק
בתאריך זה לפני שנה קיעקעתי את הקעקוע הראשון שלי.
ואולי קרבה רגשית אליך מקלה על הטראומה של ביקור אצל רופא
השיניים, כי בכל זאת, חור ראשון...