ענת נצרתי / 26.1.09 |
עטופה ניילון שחור
נעזבת אל לוע האפר .
חשבתי שתתפקע קרקעית נשמתי
כקרח דק
ואצלול אל תוך הקיפאון.
בהליכתי כמעט מעדתי.
ניסיתי את מזלי
על החבל הדק
שמפריד בין שפיות וגעגוע.
ענן נחמה יחיד ריחף.
אני קרובה לגופך שוב.
גם אם ליבך מת ושכוב
כמו בלון מרוקן
ידיי חורטות בי את הרצון לחבק.
אאמץ בכל חושיי
את שבילייך.
בסימניות אלמד את מוחי ללטף את זיכרונך.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|