מים חמים פוגשים עור אנושי,
תחושה נעימה מתפשטת בגוף
וגורמת למחשבות לצוף על פני השטח.
למרות גילה הצעיר כבר ניתן לראות על הידיים שלה
שעבודה קשה היא לא דבר חדש בשבילה.
כאב הראש הזה שלא עובר.
כדור, ועוד כדור, תה חם, המון שינה.
אבל הכאב שם, מונוטוני, לא נעלם, לא עוזב לרגע.
עוד יום של שיגרה, שמתחיל באכזבה, בשעות מופרכות של הבוקר.
אבל הרצון שלא עוזב, לא נותן מנוחה.
השאיפה ללמוד לצייר כוס זכוכית שנשברת בצליל עצוב על הריצפה.
לתעד רגעים פסטורליים כמו צחוק של ילד יפה.
להרגיש חלק מהעדר, חלק מהעולם הזה.
אבל צלילים צורמים ופנים מוכרות מחזירים אותה אחורה.
והיא שם כלואה בתוך בועת עבר שלא מצליחה להתנפץ,
חוזרת בחזרה.
והיא כציפור ממש, מנסה לפרוס כנפיים,
אך הכנפיים כבדות לה והיא מתעייפת מהר כל כך.
ומוצאת את עצמה חוזרת למקום ממנו התחילה,
מתקפלת בעייפות על מיטה ישנה, ומנסה להעלים את פעימות הכאב
בראשה.