חיכיתי לאור. האור הזה שכולם מדברים עליו? הנקודה הזו, שמושכת
אותך לעברה במן קסם כזה, שאתה רק רוצה להיות שם.
לא ראיתי כלום.
שכבתי שם, עיני מורמות לשמיים, כדי שלא אראה את הדם. מאז שאני
זוכרת את עצמי, הייתה לי רגישות לדם, כל פעם שהיה לי חתך, ולו
הקטן ביותר, והייתה מבצבצת לה טיפת דם, הייתי חשה כיצד קיבתי
מעלה את תוכנה מעלה מעלה, עד לועי ואז, בדיוק לפני שהייתי
מקיאה, הייתי מתעלפת.
אז שכבתי ככה, לא מעזה להביט לעבר הדם הניגר מגופי, והמתנתי
שעזרה תגיע.
מי היה מנחש שכך אמות? וודאי שלא אני.
תמיד דמיינתי את עצמי מתה ברוב הוד והדר, לאחר שכבר הספקתי
להוציא לי שם. חשבתי שכבר אהיה נשואה, או לפחות מאוהבת.
איך זה יכול להיות, שאני עדיין תקועה עם שלמה? כבר לפני
חודשיים החלטתי להגיד לו, שזה ממש לא מתאים לי כל הסידור הזה
איתי ואיתו ועם מרגלית אשתו, וכמובן עם הצבא, שאליו הוא חש
מחויבות עליונה. אני זוכרת שיישבתי בבית הקפה, שמתחת לדירה
הקטנה שלי והחלטתי לשים לזה סוף, ולא משנה עד כמה מערכת היחסים
הזו עוזרת לי כלכלית.
אז הייתי חוזרת לגור עם ההורים, מה קרה? הם לא כאלה גרועים,
דווקא בזמן האחרון הם נורא משתדלים להתעניין ביצירה שלי ואבא
גם אמר לפני שבוע, שהתמונות שלי ממש טובות ושהוא מחכה לראות את
הסרט הבא שאביים.
כן, זה היה יכול להסתדר, אם הייתי מנסה.
אבל עכשיו אני שוכבת כאן, מדממת למוות, בת 27 רווקה ללא בן זוג
יאה, ללא עבודה נורמלית - כי למי יש זמן בין כל הפרויקטים האלה
בלימודים?! - וללא סלולארי!
למה הקשבתי לשירה, עם הרעיונות הטיפשיים שלה? כל יום משהו חדש,
שצריך להעיף מהבית. זה התחיל במיקרוגל, שלטענתה מפיץ כמות
קרינה שיכולה להרוג את שתינו אם ניתן לזה מספיק זמן, אחר כך
היא מכרה את הפלזמה החדשה, ששלמה קנה לסלון הקטן שלנו, תמורת
100 שקלים בלבד, טוענת שאנחנו רק מקלקלות את עצמנו עם הזבל
שמראים שם. חמישה שבועות אנחנו יושבות בסלון, כמו זוג רווקות
זקנות, מביטות אל הקיר, עליו ניצבה הפלזמה בעבר, ומנסות לדמיין
את יאיר לפיד עם חולצה שחורה מראיין איזה ילדה אחת עם סיפור
מעניין על מחלה, כמעט מוות וניתוח שהציל חיים.
לפני שבוע שכנעה אותי שירה לוותר על הסלולארי. זה היה בבוקר,
התעוררתי באיחור של שעה ושתיים עשרה דקות, כי הבטריות של השעון
מעורר החליטו להיגמר באמצע הלילה, הייתי אמורה להקרין את הסרט
שלי בכיתה באותו היום וממש לא היה לי זמן לויכוחים סביבתיים על
הבוקר.
שירה, שעטפה עצמה בגולף צמרירי שסרגה לעצמה ומכנסיי פוטר כאילו
אין זה יום חמסין, ישבה במטבח עם כוס תה צמחים וטוסט מקמח
מלא.
"למה לא הערת אותי?!",  צרחתי בכעס בדרכי למקלחת.
"חשבתי שיש לך שעון מעורר בדיוק בשביל זה." היא ענתה בשלווה
שלה, שיכולה להוציא אותי מכיליי בין רגע.
ניסיתי לצחצח את שיניי והוריד את הפיג'מה שלי בו זמנית, ללא
הצלחה יתרה. "זה כנראה לא עבד, אם לא התעוררתי." אמרתי בפה מלא
משחת שיניים.
שירה משכה בכתפה. "אמרתי לך, שיש חשיבות עמוקה להרגלת הגוף
לזמני יקיצה טבעיים." אמרה והביטה בי יורקת את משחת השיניים
ושוטפת את פניי במהירות.
"אני אזמין מונית", אמרתי, והושטתי את ידי לסלולארי שלי, שנח
לו על השיש במטבח.
"את צריכה להיפטר מן המכשיר הזה", פלטה שירה בעוד אני מחפשת את
המספר האישי של נהג המונית שלי, "הוא רק מזיק לך. קרינה ישירה
לתוך המוח ובשביל מה? להוציא שיחות?" היא משכה בכתפה ולגמה
מהתה שלה.
סירבתי להגיב והמתנתי לנהג המונית שיענה. לאחר מספר ניסיונות
חסרי הצלחה, שכנעה אותי שירה כי ההליכה לתחנת האוטובוס באוויר
הצח תעשה לי רק טוב. היא הובילה אותי אל הדלת תוך כדי דיבור
שוטף, לקחה לי את הסלולארי ושיחררה אותי לחופשי, כדבריה.
מאז, לפני שבוע, אני מחוסרת סלולארי. חופשייה.
אם היה לי הסלולארי וודאי הייתי מתקשרת למישהו, שיבוא להציל
אותי. הייתי מתקשרת לאסף, הוא היה בא במהירות, כמו תמיד. איך
לא הערכתי אותו? והוא תמיד היה כזה נחמד אליי, תמיד כ"כ
מתחשב.
אמא ואבא תמיד אמרו שאסף אהב אותי מאז כיתה א'. הוא נהג ללוות
אותי הביתה ואז ללכת לביתו שלו. סיימנו את בית הספר היסודי
יחדיו ואז הוא עבר דירה, כי אבא שלו קיבל קידום. הם עברו
להרצלייה ואנחנו לא שמרנו על קשר. אני ואסף נפגשנו שוב,
כשהייתי בצבא. אני הייתי בחיל האוויר והוא בגולני, הוא היה
כותב לי שירים בשמירות ומתקשר לפני כל פעולה. ידעתי שהוא אוהב
אותי, גם אבא ואימא ידעו, אבל אני רציתי טייס כי מה זה נשק
לעומת מטוס שלם?
אסף ואני אף פעם לא יצאנו, לא ככה, רק בידידות. הוא היה קופץ
מדיי פעם, לפעמים מתקשר לשאול מה קורה ואיך אני.
לא סיפרתי לו על שלמה, כי איך אני אסביר את מערכת היחסים עם
מפקד האוגדה שלו?
אני ושלמה נפגשנו במקרה. הוא היה בודד ואני שיכורה וככה תוך
שעתיים גמרנו אצלו ברכב הצבאי. אף פעם לא נמשכתי למבוגרים, אבל
שלמה היה נוח. הוא לא הציק ובא רק פעם בשבועיים וגם זה רק לכמה
שעות.
הוא בטח יהיה האחרון לדעת. חשבתי. אין מי שיודיע לו, רק שירה,
ואין לה את המספר שלו. הוא לא יהיה בלוויה שלי.
ניסיתי לנשום בהקלה, אבל כל עניין הנשימות היה מחוסר הקלות
לחלוטין.
לפחות אמא ואבא לא ידעו, איך הם היו מגיבים לו היו יודעים,
שהבת הקטנה שלהם שוכבת עם גבר בן ארבעים וארבע נשוי פלוס
שניים?
מבטי היה תקוע בשמיים, שבשעה מאוחרת זו, היו כמעט שחורים עם
נקודות קטנות של כוכבים. חבל שלא הספקתי לצלם אותם, את השמיים,
תמיד חשבתי שהם הכי מעניינים.
אם היה לי עוד יום אחד, הייתי נפטרת מכל השטויות, חוזרת לגור
עם ההורים, אומרת לאסף שיבוא לאסוף אותי בתשע בדיוק והולכת
לראות את הסרט החדש שהמרצה דיבר עליו בכיתה. הייתי מקצרת את
שיערי קצוץ קצוץ, כמו שרציתי תמיד אבל פחדתי, הייתי מפסיקה
לצלם רק דמויות ומתחילה לצלם נופים כי יש לנו מלא כאלה במדינה
שלנו, הייתי פותחת את החיסכון הקטן שלי ומוותרת על נסיעה
לאפריקה לטובת סוף שבוע באילת. למה לתכנן כשאפשר להיות
ספונטניים?
עצמתי את עיניי וחיכיתי לאור, הוא יגיע בסופו של דבר, מן הסתם
לפני שמישהו ימצא אותי בחור הזה, כי מי לעזאזל משוטט בגנים
ציבוריים בארבע בלילה?
"גברתי? הכל בסדר?"
הקול שנשמע לא היה הקול של המחשבות שלי. הסטתי את ראשי הצידה
לעבר הכיוון ממנו הגיע הקול.
"את יכולה לעמוד?" שאל הקול.
"אני פצועה. תזמין אמבולנס", אמרתי בקול מחרחר.
"קיבלת מכה מהקצה של העמוד, ראיתי אותך נופלת ורצתי מיד." אמר
והקול שלו נשמע כמו מלאכים ששרים לפני המוות. חשתי משהו רטוב
על הלחי שלי ונרעדתי
"אני באמת חושבת שכדאי שתזמין אמבולנס", אמרתי שוב.
הפנים האלו, המלאכיות של מקודם, התעוותו בפרץ צחוק. "תקשיבי,
מותק, לא קרה לך כלום, אין פה אפילו דם. פשוט חלמת ולא שמת לב
שאת נכנסת בעמוד. הוא אמנם נמוך וקטן ובדיוק בקצה, אבל הוא
מברזל ואת נכנסת הישר בקצה, אז יכול להיות שקיבלת מכה חזקה,
אבל אין צורך באמבולנס", הוא ניסה להושיב אותי ואני חשתי כיצד
התחושה שבה לבהונותיי. "אני אעזור לך להתרומם", אמר ועמד לצידי
בשעה שנעמדתי. "זה הכלב שלי, שלמה, הוא זה שראה אותך ראשון"
הוא הצביע על כלב שחור בגודל בינוני. "הוא ממש נדלק עלייך, לא
מפסיק ללקק אותך" אמר בחיוך.
"שלמה?" שאלתי בקול חלוש, מעבירה מבטי על כל חלקי גופי בכדי
לוודא שאין שום חלק גדוע, קרוע או מדמם קלות.
"זה היה השם של הקצין שלי בצבא. חרא של מפקד, אני אומר לך"