קחי את כל אשר נותר בי.
אספי ביעה המטונף את שברי הזכוכיות.
הכניסם לשקית האשפה יחד עם גזרי הבד המרופט,
ספוגי הדם היבש בקצוות.

כל מה ששבור, שקרוע,
קחי לך איתך.
ועשי בו כרצונך.

אולי תבחרי לסדרם יפה,
על מדף מאובק בזכרונך.
או לזרוק אותם כערימת זבל מצחינה,
להירקב בפינות הנידחות בליבך.

או שבכלל תעדיפי להשליכם בהינף-יד,
כעול מיותר מעל לגבך.
ברחובות מוכי צינה של איזו עיר אלמונית.
עזובים, נשכחים, רחוקים מביתך.

ואם משהו שלם עוד נותר,
עומד עדין אך איתן אל מול ים השברים.
לבטח אציל וגאה על חוסנו הרב.
אף לרגע אל תהססי.
הכי בו בחזקה במוט הברזל,
השעון על הקיר, דרוך לעת חירום.
וגם אם זעקות נהייה יחרישו אזנך,
אל תעזי לשקוע בחרטה או ברחמים.

וגם אם נחלי דם יחלו לפתע לזלוג,
כבאורח פלא, מבין הרסיסים העדינים.
אל תשתהי אף לרגע, כי דמו הוא דמי.
עד לאבק שברי, הרסי, עוותי.

כל יופי שאולי עוד נותר בתוכי.

קחי את הכל,
אל תותירי שום פרט.
וכשתצאי, גם הרי האבק ישתרכו אחר צעדייך.
מבקשים אף הם מקלט מן האין.

ריק הותירי אותי אל מול העולם.
כי אינני רוצה עוד בדבר.
רק קירות אטומים.
רק בשר משומר.
רק קרע דף שיר מרופט.

שנכתב,
ונקטע.