העשירי לחודש הגיע ואנגלי זיעה הצטברו סביב אפי מוסתרים בגלל
משקפי השמש הגדולות בדרכי לבנק. שם פגשתי אותו לראשונה. אביעד.
הוא היה נאה, פנים עדינות - יופי נשי ושרירי. טיפת זיעה זחלה
על צווארו מתגרה בי. חייכתי אליו, הוא הסתכל, אדיש בוחן אותי,
את הסבלנות שלי, לפחות ככה חשבתי. נתתי לפחות לחמישה אנשים
לעקוף אותי עד שעזר אומץ, ניגש אליי וביקש ממני להסביר לו איך
מפקידים צ'קים במכונות החדשות. "אני וטכנולוגיה לא מסתדרים
ביחד" הוא אמר,מבויש, נוגע קלות בזרועי. "אז אתה מכניס את
הכרטיס שלך,לוחץ את הקוד הסודי,מכניס את הצ'ק וכותב את הסכום
המדויק של הצ'ק" אמרתי תוך כדי עשייה. "מה הייתי עושה בלעדייך"
הוא חייך, "היית מבקש ממישהו אחר" לעגתי לו. תלתליו הזהיבו
כשיצאנו מהבנק, איך לא שמתי לב לזה קודם חשבתי לעצמי. הוא
ליווה אותי הביתה וסיפר לי שהוא עובד באחת המסעדות באיזור
ודמיינתי אותו, בלי חולצה נוטף זיעה ועבר בי רטט. שאלתי אותו
אם הוא רוצה לעלות אליי. "ממ" היסס "אני לא מכיר אותך, איך אני
אדע שלא תאנסי אותי?ההורים תמיד אמרו לא ללכת עם זרים", "טוב
אבל אם כבר הגעת עד לכאן", חייכתי, "אתה לא רוצה את הממתק
שלך?" הוא צחק, צחוק רועם כזה. לא מניסיון לרצות אותי אלא באמת
הצחקתי אותו. עלינו במעלית כשכל אותו זמן הוא רוכן מעליי מלטף
את צווארי, עטוף אותי. הדירה שלי הייתה מבולגנת, כרגיל וגיחכתי
גיחוך מבויש, "נראה כאילו סופת טורנדו עברה דרך הסלון שלך",
"זאת אני, סערה מוחבאת בתוך ילדה קטנה" צחק. "רוצה לשתות
משהו?".  "יש לך בירה?", חייכתי, "סוף העולם יגיע כשלא יהיה לי
בירה בבית" חייכתי אליו. מטומטמת חשבתי לעצמי זה נשמע כאילו את
אלכוהוליסטית. "כוס? או שנשתה כמו חוליגנים?", "כמו מה?" שאל,
"כלום".  נתתי לו את הבקבוק. מעבירה את אצבעותיי קלות על שלו.
"תודה".
"אז מה אתה עושה בחיים?", "אני? קצת מהכל", צחקתי. "וואו,
התמונות האלו, את ציירת אותם?" "כן,עבודה מהצד". "לא ראיתי
עוצמה כזאת", "תודה,זה באמת כלום. תחביב".  לא רוצה לחשוף את
התרגשותי מהמחמאה.  "את צנועה, אני אוהב את זה".  "אני חייב
ללכת לעבודה. אבל אני אקפוץ לפה יותר מאוחר היום בסדר?".
נשק ללחי ויצא. אהבתי את זה שהוא הזמין את עצמו ככה,הרגיש בנוח
לכפות את עצמו עליי, למרות שלא כפה, כי שומדבר לא קורה אצלי
בערבים הבודדים שלי.

אני חושבת שהשעה הייתה תשע כששמעתי מישהו דופק על הדלת שלי,
הלב שלי דפק. הוא נכנס, כמוני, בסערה.
"בירה?", "אני אשמח לאחת" אמר. "אין כמו בירה קרה בשעות הלילה
להשכיח יום נוראי" אמרתי.  הוא חייך אליי. הייתה שתיקה קלה
ושאלתי אותו אם הוא רוצה לצאת למרפסת. ישבנו בשקט שותים בירה
ועוד אחת, עד לשעות הקטנות של הלילה. הקור חודר לעצמות ומשכיח
את כל הכאב שהיה,הוא שם את ידו עליי מחובקים צפינו בזריחה.
כנראה נרדמנו כי השעה הייתה חמש, אחה"צ הגיע והוא עדיין היה
שם. "אני יכול לאכול סוס עכשיו" צחקתי, "אני מקווה שלא, סוסים
הם חיות יפות מידי בכדי לבזבז אותן על אכילה".  הוא חייך,
"שנצא לתפוס לנו איזו פרה?". ישבנו באיזו שווארמיה נחמדה
ודיברנו. "אני עדי, דרך אגב".  הוא חייך "אביעד".  "נעים
מאוד".