רציתי לכתוב אז על xxxxxx, אבל הבנתי כמה טיפשי זה יהיה לצופה
מן הצד. שיר, או גרוע מכן, מסה, על xxxxxx?
לא שעכשיו ההרגשה פחותה, אבל הבנתי שזה בעצם משהו אחר.

יש אנשים, עם כוחות מופלאים.
למען האמת, גוף רגיל לא יכול להכיל את אותם כוחות קסומים, על
כן הם גדלי ממדים.
ולא, הם אינם חכמים יתר על המידה, אך הם אינם גם כה טיפשים.
רובם עקשנים, אך גם תכונה זו אינה מאפיינת אותם.
מרבית חיי חונכתי כאחד מהם, אך מה -
תכונה אחת שבי הייתה שונה מאוד, וממרבית אותם הגיבורים.
ותכונה נוספת, שלא רבים מאותם נפילים הכילו אותה, אך היא
היוותה לי למכשלה.
ובכן, במה היו כה נהדרים?
לא משנה כמה אומנו, כמה הקפידו על אורח חיים בריא, כמה התחברו
עם אחרים -
באותם רגעים מעטים ויקרים, שאני גאה להגיד שחוויתי, הם מצאו את
הדרך הנכונה.
הם לא שכחו עצמם בזמן שמחוץ לעל טבעי.
הם פעלו מהר משחשבו.
לא רק ניחנו באינסטיקטים,
כי אם בראייה כה עמוקה בטווח כה קצר (אם זאת כה ארוך) שאנשים
פשוטים היו קוראים לכך אלוהים.
קלים כנשרים. אם זאת, מנחיתים את המקבת בעוצמה ובדיוק.
אני גאה להגיד כי לרגעים ספורים גם אני פעלתי באותה הדרך.
למרות שהייתי ילד, אני זוכר את כולם - ויכול לספור אותם על יד
אחת (טוב נו, שתיים).
אך משהו אצלי מנע את השחרור.
מלבד העובדה שהמטרה הכללית כלל וכלל לא ריגשה אותי (שלא
כמוהם), אותם רגעים-רגעוניים כאילו לקחו ממני מן הנפש. ואז
ידעתי מי אני.
שקעתי. כאילו קשרו לי אלף אלפי טונות של ברזל לרגליי, ולא
יכלתי לעמוד.
ומלבד לכך, אולי גם גרוע מכך, ידעתי לחקות את אותם רפי שכל.
איש לא הבחין מדוע ולמה, אולי למעשה איש לא שאל, אותי.
ואז זה היכה בי - סדן גדול ביותר בפרצוף וזה כאב..
אני אינני שייך.
אולי גדלתי כמותם, אומנתי כמותם, אך אותם רגעי השיא רק הביאוני
לסבל.
דבר לא נראה אותו דבר. כל הרעש מסביב הפך שחור ומשחיר.
ורק אותם רגעים היו בבת עיני,
עד שגם הם טבעו בשחור.
אני נותרתי בודד, מתחיל גמילה.
לא יאמן כמה מהר הושלו השלשלאות, ויכלתי לשאול את עצמי שאלות
בהירות יותר.
ובתשוקתי הגדולה לאותם רגעים -
מצאתי אותם שוב.
והכל הרבה יותר פורח ומשגשג.
העבר דחוק, ההווה קשה אך העתיד בוא-יבוא.
ותקוותי הגנוזה, כבר איננה סגורה ומסוגרת בסורגים.
תמה תקופת הנפילים.
החלה תקופת שופטים