5 וחצי שנים של זוגיות. 5 וחצי שנים מאז אסף אותי אל חיקו ביום
קייצי, עם ניצוץ בעיניים. כמובן שדברים השתנו מאז, זה טבעו של
עולם. פשוט לא ציפיתי ממנו שיאפשר שנגיע למצב כזה.
בהתחלה הוא היה קצת חדש בעסק, לא ממש ידע איך להתייחס אליי. די
מהר הוא תפס את העניין וזה הרגיש כמו שני חלקים שמרכיבים שלם
אחד בלתי ניתן לפירוק. היינו מבלים שעות על גבי שעות ביחד. לא
היה יום שלא התראינו, ואם כן- פיצינו על כל הזמן שאבד כשנפגשנו
שוב. תמיד הוא התייחס אליי בכבוד ועשה הכל כדי להגן עליי. היה
קונה לי מתנות ודברים שאני צריכה. בכל פעם שהזדמן לו, היה מספר
בגאווה לאנשים שאני שלו. הגעגועים שלנו היו עזים והדדיים. אני
תמיד הייתי שם בשבילו. לא פעם עודדתי אותו ותמכתי בו כשהיה
עצוב או מוטרד. איתי הוא פשוט הניח את הכל בצד והתענג על כל
רגע. כמה התמכרתי למגע שלו. כמה אהבתי להשתרע איתו על המיטה,
בעודו תומך בצווארי ברכות. הוא היה מביט אליי עם כל כך הרבה
אהבה בעיניים. הוא אמר שהוא מת עליי, שהוא לא יכול בלעדיי,
שהוא רואה אותנו ביחד גם בגיל 80.
היו תקופות קשות, לא אכחיש. אחרי כמה חודשים הוא קיצץ בזמן
שלנו יחד בטענה שיש לו גם הרבה דברים אחרים לעשות. ברור
שנפגעתי, אבל ניסיתי לעשות הכל כדי שלא ירגיש שמשהו שונה.
קיבלתי אותו בשמחה למרות הכל בכל פעם מחדש. נכון, אז הוא התחיל
קצת לגוון במערכת היחסים שלנו- הכרתי את החברים שלו, וטיילנו
הרבה יותר, אבל זה לא פיצה. בכל זאת - ממני הוא לא שמע מילה של
תלונה.
לפני שנה וכמה חודשים הוא הכיר את הג'ינג'ית ההיא. היא מאוד
התלהבה לגלות על קיומי והוא מאוד דחק שניפגש שלושתנו.
השתכנעתי. אני הרי אוהבת אותו ורוצה שיהיה לו טוב. אז הייתי
מוכנה להקריב וכך היא הצטרפה. אין לי בעיה עקרונית עם נשים.
להיפך, ראיתי בזה הזדמנות לנסות, אבל היא אפילו לא נגעה בי.
היא התרכזה רק בו, החצופה. לצערי זה לא הסתכם במפגש אחד כי
שניהם מאוד נהנו ואחרי הצבעה דמוקרטית סוכם שהמנהג יימשך.
כשהוא נסע לתאילנד היה לי מאוד קשה. הוא פחד שלא אמצא את מקומי
שם אז חיכיתי לו בארץ. כשחזר הפגישה בינינו הייתה מאוד מרגשת
והוא סיפר שהוא מאוד התגעגע. איך אני יכולה להאמין לזה כשאני
יודעת שהוא היה שם עם אחרות? לא סתם היה, חיפש! ואפילו לדבריו
אחת מהן הייתה טובה ממני! סלחתי, הבלגתי, לא רציתי לקלקל את
היחסים בינינו.
נראה היה שהכל הולך להסתדר אחרי שחזר. זמן האיכות שלנו חזר
להיות כפי שהיה, אפילו אם היפהפיה ההיא שלו הייתה נדחפת,
ואפילו אם הוא הראה סימנים שהיא יותר מעניינת ממני. תמיד אחרי
כמה זמן שבילינו שלושתנו, הוא היה מתייחס רק אליה, ואני - כמו
התנדפתי, מחכה בצד. אם השתיקה הרועמת שלי לא העבירה את המסר,
כנראה שהוא כבר לא יבין.
בכל מקרה הפגיעה הגדולה באה כשהוא התחיל ללמוד באוניברסיטה.
הוא הבטיח שנמשיך להיפגש לפחות יום כן, יום לא. אז הוא הבטיח.
לא רק שפרקי הזמן בין המפגשים הלכו והתארכו, זה גם הרגיש כאילו
אנחנו שני זרים. הוא התחיל להקדיש לי פחות זמן על בסיס קבוע,
ואז ברח לעיסוקיו עם מבט עצוב בעיניים אחרי ליטוף פרידה ( אני
כבר לא קונה את ההצגות האלה ). הוא כל הזמן אומר שיחזור להיות
יותר טוב, שזו רק תקופה ושאני צריכה לגלות יותר הבנה. אז זהו,
שנמאס לי. ספגתי מספיק. אני באמת מאמינה שמגיע לי טוב יותר.
הלוואי, הלוואי והייתי יכולה פשוט לקום וללכת, למצוא לי מישהו
שייתן לי מה שהוא הרעיף עליי על ימין ועל שמאל. אני כל כך רוצה
אבל לא יכולה. אני רק גיטרה.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.