"ג'ורג קארלין אמר פעם שקדושת החיים היא עניין מופרך. אנחנו -
 
בתור יצורים חיים - יצרנו את הרעיון הזה מתוך צביעות    
ואנוכיות. הרי יש לנו אינטרס גדול מאוד ליצור מושג כזה,    
ואינטרס גדול עוד יותר להשליט אותו על כל שאר הבריאה.    
אנחנו לא שומעים את המתים מרצים על קדושת החיים. הסלעים גם כן
 
אינם מתעניינים בנושא זה. כל העניין הזה נוצר על ידי "החיים"  

מתוך תפיסה אגוצנטרית שהוא בעצמו הדבר הכי חשוב.    
בכל פעם שאני שומע את המערכון שלו, אני נכנס מחדש למצב רוח  

הרהורי וחושב על המוות.    
כולנו יודעים שאנו עומדים למות. ואם לא כולנו, אז לפחות אני.  

זה יקרה בעוד חמישים או שישים שנה, כנראה יותר בגלל כל    
הפיתוחים הרפואיים של השנים האחרונות. קשה לי אפילו לדמיין  

אילו חידושים יהיו בעוד חמישים שנים.    
על המוות הזה - בעוד חמישים שנה - אנחנו כמעט ולא חושבים. לא  

מהרהרים עליו, לא פוחדים ממנו. "המוות הוא חלק טבעי מהחיים"  

אומרים לנו. זהו המכנה האנושי המשותף לכולנו.    
כשבן משפחה מת מוות טבעי מזקנה, תמיד אומרים שהוא חי חיים    
ארוכים ומלאים. מנסים להתעלם מהעובדה שהוא כבר לא בחיים. יש  

חברות בהם לוקחים את התעלמות זו לרמה גבוהה אף יותר. אצל    
האירים לדוגמא, חוגגים את החיים, ולא מדברים על מותו של    
האהוב.    
מספרים סיפורים על חייו, מדברים על האדם שהוא היה. מתנחמים  

בכך שכל כך הרבה אנשים אהבו אותו ובאו להלוויה.    
לעומת זאת, כשמישהו מת "בטרם עת" האווירה הרבה יותר מדוכדכת.  

מנסים להאשים את הנהג השיכור, או את הפוליטיקאי האינטרסנט, את
 
הרופא העצלן או את הקלות שבה ניתן להשיג אקדח.    
"הוא נגזל מאיתנו" אומרים. "כל החיים היו לפניו".    
קשה יותר להגיע לשלווה עם מותו של מישהו צעיר. בגלל זה    
התקשורת מעדיפה לדווח על מוות של ילדים בהרחבה מאשר על אדם  

בוגר.    
אפילו עכשיו, חודשים לאחר מותה של הילדה עדיין מדברים עליה.  

הטלוויזיה דולקת ומספרים על עוד בית ספר שהופצץ בישראל, או על
 
עוד ילד ששומש כמגן אנושי.    
אולי הרגישות הזאת נובעת מהתמימות של הילדים כלפי המוות. ברגע
 
שאתה כבר מבוגר מספיק להבין שלחיים יש סוף, זה פחות נורא    
שהסוף יגיע מוקדם.    
כנראה שזאת גם הסיבה שרצח של קשישים הוא פחות אכזרי מאשר רצח  

של תינוק.    
הקשיש כבר הגיע להבנה והפנמה של אנושיותו, ומוכן לקבל את    
המוות.    
אבל בכל המקרים האלו, אנחנו תמיד מניחים שהמוות יותר גרוע    
מהחיים.    
ציבור המאמינים קובע שיש חיים לאחר המוות (קצת בניגוד להגדרה  

של מוות), ושאם אהבת את האדם שמת, רוב הסיכויים הם שהוא יגיע  

לגן עדן. ושאם שנאת מישהו, הוא יגיע לגיהנום.    
הקונפליקט מגיע כאשר מישהו שאתה שונא, אך נאהב על ידי מישהו  

אחר מת.    
לא כל כך ברור מה קורה במצב כזה. הפתרון של ציבור המאמינים  

הוא שיש שופט בלתי נראה בשמיים שיותר חכם מכולנו, והוא זה    
שיחליט לאן האדם הזה יילך.    
נשמע קצת מומצא, אולי אפילו מופרך. מה שמחזיר אותי אל הנושא  

של קדושת..."    


אלו היו המילים והמחשבות האחרונות של מר אדם סמית', גבר לבן,  

בן 28 8 9 215 שניות, הגר בפרבר     שעות  ימים חודשים שנים
לונדוני טיפוסי. אדם היה בחור מופנם, בעל אהבה גדולה למוסיקה.
 
למען האמת, אהבה זו למוסיקה היא שהפגישה בינו לבין אשתו ג'יין
 
במהלך קונצרט גא'ז מקומי בה הוא ניגן.    
ג'יין הבחינה באדם מנגן בחצוצרה באותו קונצרט, והרגישה משיכה  

מוזרה אל הבחור הצנום עם העניבה הכתומה. מאיזו שהיא סיבה, הוא
 
היה האדם היחיד על הבמה שענב עניבה. הניגוד המוחלט בין הבד  

הכתום לבין החולצה הכחולה המכופתרת שלבשו כל חברי האנסמבל    
הבליט את אדם מעל חבריו והשאיר את ג'יין תוהה: "או שאין לו  

חוש אופנה בכלל, או שהוא מאוד בטוח בעצמו". למען הסר ספק,    
לאדם סמית' לא היה חוש אופנה בכלל.    
לאחר ההופעה ניגשה ג'יין אל אדם ויזמה שיחה בנוגע לאחד השירים
 
המקוריים שניגנו.    
התלהבותו של אדם בנוגע למוסיקה שיצר השאירה את ג'יין מהופנטת  

ומסוקרנת.    
מאותו ערב ואילך, ג'יין הגיעה לכל הופעה של אדם, חוץ מפעמיים:
 
פעם אחת בה לארוסה של ג'יין היה יומולדת והם נסעו יחדיו    
לביקתה קטנה בצפון אנגליה לסוף שבוע. ופעם נוספת, שלושה    
חודשים לאחר מכן בה ג'יין יצאה עם שני חברותיה הטובות ביותר  

"לדפוק תראש" לאחר שהתברר שארוסה של ג'יין כבר אינו רוצה    
להיות מאורס לה, מאחר ושכב עם הבוסית שלו.    
בכל מקרה, לאחר תקופת החלמה קצרה, התחילה ג'יין לצאת עם אדם  

וההמשך כבר ידוע.    
לאחר מספר חודשי חיזורים, התחתנו ג'יין ואדם על גבעה קטנה    
ופסטורלית מחוץ לעיר.    
הם חיו באושר יחסי במשך שנתיים שלמות, בהם למדו להעריך תכונות
 
אישיות אשר התגלו רק לאחר מספר הערות עוקצניות במיוחד מצד    
אדם, וויכוח סוער בו נפרדו השניים לשבוע והסקס השלמה הכי טוב  

שהיה להם בחיים.    


האירוניה בסיפור נובעת מעצם העבודה שג'יין היא זו שהרגה את  

אדם. בשוגג כמובן.    
מתוך אקט של אהבה, הרתיחה ג'יין לאדם יום אחד, קומקום מים    
חמים על גבי הכיריים על מנת שיוכל להנות מכוס תה טוב בזמן    
כתיבת הספר שלו.    
לאחר שהבינה שהסוכר נגמר, יצאה אל בית השכנים כדי ללוות כפית  

מהחומר המתוק.    
אך כשיצאה, שחכה ג'יין לכבות את הגז בכיריים, אשר התפשט ברחבי
 
המטבח, ובסופו של דבר הגיע אל נר קטורת שהונח על שולחן בסלון.
 
הפיצוץ העז הרעיד את בית משפחת סמית', ניפץ את הקיר והעיף    
רסיסים מהמראה שבחדר העבודה ישירות אל כיוונו של אדם והביא  

למותו בטרם עת.    
כעת אדם הוא עץ סקויה.