נפגשתי איתו לכוס בירה באיזה פאב מקומי, חבר שלי, דיברנו על
המצב הבטחוני, המלחמה בעזה ומתי יגייסו אותנו או שלא,ויאללה
שיגייסו אותנו, או שלא, ואולי עדיף להמשיך לשבת על הכסא הגבוה
ליד הבר, ללגום מהבירה הקרה ולדבר על דברים שקרו ויכולים
לקרות, או שלא.
החלפנו קצת בדיחות על חיות, על פרסים והערות סקסיסטיות על
המלצרית החתיכה, מאלו שאומרים רק בין חברים גברים, ורק
כשהמלצרית מספיק רחוקה כדי לא לשמוע, ורק כשהיא לא אחותך או בת
דודה שלך, וחסר למי שיעבור על הקוד החשוב הזה, או שלא.
המשכנו למצב הכלכלי המדרדר בעולם, אבל את מי זה מעניין כשהמצב
הכלכלי שלי כל כך מדורדר, חיפוש עבודה בזמן שאין יכול להיות
דבר מייאש, הוא דבר מייאש, לו קל לדבר על מצב תיאורטי כשמחר
הוא קם בבוקר לובש את הבגדים, מצחצח שיניים(או שלא, אם אני
מכיר את החפ"ש המקצועי הזה), ונכנס לאוטו כדי לזרום עם הפקקים
בדרך למשרד.
אני אקום גם מחר מאוחר ואם לא אני אשלים שעות שינה בצהריים, או
אחרי הצהריים או בערב או למחרת, זמן לזה יהיה, וזה בטוח, איך
לא?
הוא צוחק על איך שעד לפני כמה חודשים הייתי הבן אדם הכי מגניב
שהוא הכיר, את העבודה הבטוחה עזבתי למרות גילי המתקדם לו
במהירות בכיוון צפונה, שמתי תרמיל על הגב ונסעתי לטיול במזרח,
לעבוד תמיד אפשר גם כשאחזור חשבתי, ואתם כבר משלימים בעצמכם:
או שלא.
אחרי כמה חודשים במזרח, המשכתי לרדוף אחרי חלומות באירופה,
חלומות ורודים על בחורה משם שפגשתי בשם אחר, וכשאלו נגמרו
וחזרתי לארץ, הבאתי איתי בתרמיל כמה תחתונים מלוכלכים, כמה
גופיות מקומטות ואת המשבר הכלכלי הזה שרודף אותי גם אחרי
שהבגדים כבר עברו כביסה מזמן, וכך מהאדם הכי מגניב שהוא מכיר,
המשיך החבר, הפכתי לבנאדם הכי לא מגניב שיש, בן שלושים ושתיים
מתקדם במהירות לשלושים ושלוש, מובטל מעבודה, מובטל מהחיים, גר
אצל ההורים כמו שהייתי אחרי הטיול הראשון, לפני עשר שנים, רק
עם קצת יותר קמטים.
גם כן חבר, אותו אחד ששבוע לאחר פרידה קשה מחברה לשעבר, חייך
אלי את חיוכו הממזרי, הניח יד כאילו מנחמת על כתפי הימנית ושאל
אותי בגיחוך אם אני חושב שהיא מזדינת עכשיו עם החבר החדש שלה?
" העיקר שבחיים לא איתך, אמרתי לו וחייכתי חיוך עצוב ועצבני,
ידי הימנית מתחילה לרעוד ולהתרומם באותו הזמן ומשאירה את עורפו
לבעור בצבעים של שקיעה מעל הים ביום קייץ בהיר.
אבל אני אוהב אותו, כמו חבר כמובן, למרות הכל, כי רגישות זה לא
משהו שגבר מצפה לו מחבר, מחברה כן, אבל היא בטח שוכבת עם החבר
החדש בדיוק ולא פנויה ללטף אותי ולנחם.
ובחזרה אל הפאב, מוזיקה מחרישת אוזניים ברקע, ולא רק ברקע כי
אני מרגיש את הרזוננס שלה אצלי בגולגולת, גלייה האלקטרו-מגנטים
נעים הלוך וחזור בין אוזן ימין לשמאל, מתאבכים בין אונה שמאל
לימין וממשיכים החוצה דרך הנחיריים רק בכדי לאפשר לגלים אחרים
לחדור במקומם.
הוא לוגם עוד מהבירה שמונחת על הדלפק לפנינו לובש את פני הפוקר
שלו ומעלה הצעה:
"תראה בנאדם, המצב לא קל, אבל גם לא יישתנה בקרוב, לסחבק יש
הצעה בשבילך, הצעה שאי אפשר  לסרב לה." הוא עוצר בדבריו, לוקח
אוויר, ידו מגששת אחר הכוס הגבוהה והקרירה, מביט בשורת בקבוקי
הויסקי על המדף שממול כאילו הוא מחכה שיפסיקו את לחשושיהם
ויקשיבו למוצא פיו ואז מעביר מבטו אלי לאחר שאלו החרישו, "סחבק
מוכן להציע לך עסקה, התערבות קטנה שתוכל לשפר לך את המצב, או
שלא". הוא שוב עוצר בדבריו, אני מסמן לו שימשיך אבל הוא מושך
עוד מנת אוויר דחוס ומעורבב עם אדי אלכוהול וסיגריות לא חוקיות
ולבסוף הוא ממשיך, " אם לתמצת את העניין, אני מוכן להתערב על
מאה אלף שקל, לעומת כל מה שיש לך, ששנינו יודעים שזה הרבה
פחות, על סיכויי ההשרדות שלך בשנה הקרובה".
אני מביט בו, לא ממש מאמין, חיוך עולה על פני ומייד יורד כשאני
רואה את הרצינות על שלו, הוא לא מביט בי חזרה הפעם, אצבעות
שמאלו מקישות על קלידי פסנתר דמיוניים שמונחים על הבר, וטוב
שהם דמיוניים כי לבחור אין טיפת כשרון מוזיקלי, " אתה רציני?"
אני שואל, הוא לא עונה.
"אתה רציני!" אני קובע, ועכשיו גם אני מביט בבקבוקי הויסקי על
המדף שממול, מצפה שיפרו את השקט ששורר בינינו כאן באיזו הלצה
או תובנה עמוקה או מילים של ביקורת.
" סחבק הגזים לגמרי הפעם" אני מצליח לפלוט בשקט, נעלב עד עמקי
נשמתי.
" תראה, הוא אומר, תקשיב לסחבק, הפעם עד הסוף". " את הסחבק הזה
אני שוקל ברצינות לחנוק עד סוף השיר" אני מחזיר.
" אתה מקשיב?" הוא שואל, לא מתרגש מאיומי האלימות שאני מטיח,
מכיר את התכשיט שיושב לידו ואת אינסטינקט ההרג הלא קיים שנמצא
בתוכו.
אני לא עונה ולוגם מהבירה שלי, או אולי זאת הבירה שלו, הכל
מתערבב מולי כרגע.
הוא מקבל את שתיקתי כהיתר לדבר ואומר " אני כבר מכיר אותך כמה
שנים טובות, מגן חיה אנחנו ביחד, לפעמים בנפרד אבל אף פעם לא
רחוקים מדי, ראיתי אותך בעליות והבטתי בגבך בירידות, למדתי
אותך מכל כיוון שחשוב והגעתי למסקנה שאת המשבר הזה אתה לא
תשרוד, אין מצב אחר."
אצבעות ידי מנגנות שיר אחר, היד מתרוממת, נזכרת בעבודת צבע של
שקיעה שעשתה בעורפו של סחבק לפני שנים מספר, אבל יורדת חזרה
ונשארת תלויה לצד הגוף ללא חשק וללא מוזה ליצירת אומנות
נוספת.
" אז ככה זה, לא שאני רוצה שזה מה שיקרה, אבל ההצעה שלי עומדת,
אם תשרוד את השנה הזאת, מאה אלף שלך, אם לא, מה ששלך שלי, אין
סיבה לא להיות מעשי ותחשוב על זה". סחבק מסיים בגאון ואני בולע
עוד שלוק גדול של הבירה שיורד לי לקיבה יחד עם שוט של רוק
שהצטבר לי בגרון יחד עם הגאווה הפגועה שלי.
" אז איך חשבת לעשות את זה בדיוק?" אני שואל ורואה את עיניו
נפקחות ואת איש העסקים שבו חוזר לשליטה על פניו.
" אתה תרשום צוואה שנפקיד אצל אודי, ובה תוריש לי את כל רכושך,
אני אפקיד אצלו צ'ק דחוי לתחילת השנה הבאה על הסכום הנידון,
הוא כבר הכין חוזה מתאים שנוכל לחתום עליו באותו זמן וזהו".
" אז גם אודי בעניין?" שאלתי וסיננתי "עורכי דין גידלתי
ורוממתי" תוך כדי שאני תוהה אילו עוד חברים משותפים שלנו כבר
הצטרפו למועדון העופות הדורסים שנפתח מאחורי גבי ועל גבי.
" על גופתי המתה" אני אומר, " אני שמח שאתה מסכים לשתף פעולה"
הוא מגיב בחיוך מתחכם.
" ואם אני אלך בתאונת דרכים או בפעילות צבאית בעורף האויב, או
בתאונת לבישת חולצת גולף במידה קטנה מדי שתגרום למוות בחנק?"
אני מנסה להבין, " אנחנו במבצע הכל כלול, מר לוחם קומנדו
בשק"ם" הוא מוכן עם התשובה.
עכשיו אנחנו שותקים והתסריטאי של האירוע דואג להשמיע את THE
END של להקת הדלתות.
ג'ים מוריסון קורע את האוויר ואת הלב בקולו המתכתי שגליו
תופסים את מקומם בחלל שבין אוזני.
אני מנסה להתרכז ולהיות מעשי, כמו שסחבק מציע, מסכם את סך
קיומי ואת שוויי הכספי בשלב זה של חיי, ארבע מאות שקלים בעובר
ושב, מחשב נייד בן שנתיים, מערכת סטריאו שקיבלתי בכיתה י"א
ליום הולדתי השבע עשרה, שלושה ג'ינסים שסחבק לא יוכל להעלות
אותם על הישבן השמן שלו, נעלי טיולים קרועות ומשובצות פטריות,
שלושה עטים כחולים, שניים מהם יבשו מדיו כבר לפני שנתיים,
ג'סטין, הסובארו ג'סטי הישנה שכבר חגגה את הטיפול עשרת אלפים
העשרים ושלישי שלה באביב האחרון, ושצבע התכלת שלה היה נסבל
בעיני רק בשל האבק שכיסה אותו רוב הזמן, ומה שלא כיסה האבק
כיסו השריטות לאורכה, תוצאה של קרב עיקש ביני לבין עמוד חשמל
על מקום חנייה.
ברור לכל, וגם לסחבק שהכל ביחד לא מתקרב למאה אלף שקל שלו, עד
כדי כך הוא בטוח, הבן זונה.

נעזוב את הבנאדם הירוד זה שמלווה אותי כבר מגיל ארבע ובחזרה
לחיים.
חיים, אמרתי אבל לא במלוא מובן המילה, כי ההרגשה היא שאני מרחף
בין דרגה של בעל חיים לזו של דומם, אני צמח כרגע, עומד במקום,
מתחמם בשמש הצהריים, נידף ברוח הערב הקרירה, למרות שנראה ירוק
כלפי חוץ, מרגיש את הרקב בין השורשים, לפעמים מתישבים עלי
זבובים ואני לא עושה דבר בשביל לגרשם, שותה כשמשקים אותי ונאלץ
לשרוד על זבל של אחרים.

לפני שאני הולך לישון אני מכבה את הסלולארי כדי שהמעסיקים
הרבים שמנסים להשיג אותי לא יעשו לי השכמה, בודק את הדואר
באינטרנט ורואה שם כשלושים הודעות חדשות, יש שתי בחורות באיזור
שלי שרוצות לקיים איתי יחסי מין פראיים עוד הלילה, מישהו אחר
חושב שאולי כדאי לי להיות מוכן לקראתן עם חבילת כדורי ויאגרה,
אחר מציע לי לקנות דירה חדשה במחיר מצוין באיזור נהדר של ניו
יורק וחמישה מתכתבים שמחים להודיעני כי זכיתי בהגרלות שלא
ידעתי שהשתתפתי בהן וכל שעלי לעשות בכדי לקבל את הפרס זה ללחוץ
על הקישור ולמסור את פרטי כרטיס האשראי שלי להוריד את הקובץ
הנילווה ששמו מסתיים ב-...trojan  לחתום על הסכמה למסירת
כלייתי הימנית בשבוע הקרוב לידי שליח דואר שיתאם את בואו
שעתיים מראש וכולי וכולי וכולי.
תודה לאל על דואר זבל, טוב לדעת שיש מישהו בעולם שחושב עלי
הלילה, ודרישת שלום חמה ללוליטה18 שמתמידה יותר מכולן להציע לי
לצפות בתמונותיה בחינם.
בבוקר אני מתעורר, מדליק את המחשב, בודק את הדואר ורואה
שלוליטה לא התיאשה ממני עדיין, אז אולי גם לי אסור להתייאש.
מדליק את הסלולארי שבאופן מוזר לא מודיע על אף שיחה שלא נענתה,
גם אין הודעות קוליות, בדיוק כמו אתמול ושלשום, קצת מוזר.
מדליק את הרדיו ושומע על ההתפתחויות במצב, נדמה לפעמים
שהשינויים פה חלים כל כך מהר שעד שאני מספיק להתעדכן המצב כבר
חוזר למצבו הקודם, דיווחים על קרבות וטילים ועל המצב הכלכלי
שלא ישתפר בזמן הקרוב למרות שלטענת המומחים וכל הנוגעים בדבר
מצבנו לא היה טוב יותר מעולם,
אולי הם מדברים רק על עצמם ולעצמם.
מכבה את הרדיו ומכין כוס קפה, מתכנן את היום בצורה מסודרת, שעה
אחר שעה, רגע אחר רגע.
מסתכל בשעון ומגלה שבעצם חצי ממנו כבר עבר וחוזר אל הלו"ז
ועושה את השינויים הנדרשים.
מתיישב מול המסך, איזה שהוא מסך וצופה באיזה שהוא סרט שנראה לי
קצת מוכר, העלילה נדושה והמשחק אחיד בין סצנות השמחה והכאב,
האהבה והמלחמה. סרטים לצמחים באדיבותו של סילבסטר סטלונה,
ולעידוד החקלאות האורגנית.
פותח ספר וקורא שלוש שורות, עושה הפסקה לקפה ובודק את המיילים,
אולי יש צעירות רווקות אפרו אמריקאיות באיזור מגורי שמתות
לפגוש אותי, חוזר אל הספר וקורא את אותן שלוש שורות שוב, רק
למקרה שלא הבנתי הכל בפעם הראשונה. נראה לי שפספסתי משהו,
ואולי זה הסופר שפספס אותי כי אני סוגר את הספר ומניח אותו
במקום בו נחים ספרים סגורים אחרים שאני לא אקרא בזמן הקרוב.
אני חושב על ערב אתמול ועל סחבק, ואולי היו לו כוונות טובות
סמויות בהצעה שלו, אבל כמו שהוא מכיר אותי כך גם אני יודע אותו
(ולא במובן המקראי של המילה- ולא שיש בזה משהו רע ), ולחשוד
בסחבק שיש לו כוונות טובות סמויות זה כמו לחשוד בו שיש לו
רגשות, ואין ערכה במעבדה לזיהוי פלילי של הפסיכולוגיה שתוכל
לאתר סימנים שכאלו אצלו.
בימים האחרונים אני מנסה ללמוד שפה חדשה, לא טורקית או רומנית,
שפת תיכנות, צריך להיות מעשי, לנסות להתקדם גם בזמן שאני מדרדר
לאחור, או עומד במקום ומתנועע עם הרוח, אני הרי צמח למקרה
ששכחתם, גלדיולה ליתר דיוק, למקרה שלא זיהיתם. למה דווקא
גלדיולה אתם שואלים, אין סיבה טובה, מי צריך סיבה טובה בשביל
להיות גלדיולה, והאם בכלל גלדיולה יכולה להסביר למה היא לא
היביסקוס?
ואיזה היביסקוס לא היה רוצה בסתר ליבו הצמחי להיות גלדיולה?
עזבו את הגלדיולה, נחזור להתערבות, לעסקה של חיי, על חיי.
בעצם, לאחר שאני בוחן את הענין מכל הכיוונים, אין לי סיבה
אמיתית לא להסכים, להפסיד אין לי מה? אולי את כבודי האבוד גם
כך, אולי את הערכתם של ילדי העתידיים ושל אישתי הדמיונית, אבל
אני בטוח שזהבה היתה שמחה על עגילי הזהב החדשים שאקנה לה בחלק
מהזכייה ויפתח ואלה הקטנים יהנו באותה המידה מיום בלונה פארק
במימונו של סחבק כמו שיהנו מאותו יום דמיוני אם אביהם לעתיד
ישלם בו מהכסף שקיבל בעבור מכירת ג'סטין, רק שאז לא בטוח
שיישאר מספיק עודף לארוחת ילדים במקדונלדס שתדרש להם כדי
להחזיר את החיוניות לגופם הצעיר לאחר יום של עמידה בתור לגלגל
הענק.
הטלפון מצלצל, אני מזדקף ומנער קורים של דמיונות מהעיניים,
נכנס לתוך דמות עירנית וענינית של מהנדס מוכשר ועיניני ששיחת
הטלפון הנכנסת עומדת להוציא אותו לדרך חדשה.
כשאתה בחיפושים, כל צלצול נשמע לך כמו אור בקצה של מנהרה ומי
בכלל כבר מתקשר אלי באמצע יום עבודה אם לא החברה הטובים
במחלקות כוח האדם הפזורות ברחבי החברות השונות שמתחרות על
יכולותי השכליות וכישורי המגוונים ושרוצים לסחוף אותי אל תוך
אחד מהקיוביקים הנטועים להם במשרדיהם.
אני מסתכל על צג הסלולארי ורואה שזה בסך הכל סחבק, הגוף מתרפה
מיידית, הנשימה חוזרת לאי סדירותה הרגילה והאישונים מתרחבים
להם בעצלות.
אני לוחץ על כפתור ההשקט ונותן לו להגיע למשיבון הקולי.
בטלויזיה יש עוד דיווחים מהשטח, הכתב עומד בכניסה לבנין וסופר
את מספר האנשים ברחוב, מדווח על כמות הציפורים בשמיים ועל היחס
בין עוצמת הרוח המזרחית לכמות  הסיגריות שעושנו באיזור
המטווח.
האזעקה שנשמעת ברקע מעלה את יחס האנשים הרצים לכמות הכלניות
הצומחות בשדות שמסביב לעיר, מוחקת את המבט הקשוח מעל פרצופו
הפטריוטי של איש השטח הטלוויזיוני ומבליטה את העליה ביחס של
קצב נשימותיו לעומת מהירות ריצתו אל עבר המסתור הקרוב.
אחרי הרגיעה הוא מדווח על נפילות בשטחים פתוחים אבל לא מספר על
שינוי ביחס רסיסי הרקטה הפזורים בהם לכלניות. הוא ממשיך לראיון
עם ראש עיריה מקומי שמבטיח שכולם עומדים מאחורי הצבא מאוחדים,
בתקווה שיש גם מקלט לעמוד בתוכו באיזור של אחורי הצבא רק למקרה
הצורך ומשרה אווירה של אחווה ואחידות גאווה ואחדות ורק אני
מרגיש פה קצת לא שייך לתמונה בצד השני של המדינה, לא מגויס
לצבא ולא מגויס על ידי יחידות לגיוס עובדים והתקווה היחידה שלי
לראות איזה שינוי היא במרחק של שנה ורק אם אצליח להישאר בחיים
לכל אורך התקופה.
הסטטיסטיקה בעדי, אני מוכרח להודות, אם נסתמך על נסיון העבר
הרי ששרדתי די יפה את שלושים ושתיים השנים הקודמות כולל שלוש
שנים בצבא וכמה תקופות מילואים, שלושה טיולים בעולם וכמה וכמה
בחורות שהבטיחו שיעשו לי את המוות וחלקן גם השתדל לקיים, שרדתי
רעידת אדמה עזה במיוחד והתפרצות הר געש שחרבה עיר שלמה, הרבה
בזכות זה שידעתי באינסטינקט הישרדותי מופלא להימצא בצד השני של
העולם באותו זמן ממש, ולמעשה לא לבקר בעיר הזאת מעולם.
סטטיסטיקה חיובית תמיד נוטה לעודד אותי, רק הידיעה שסטטיסטיקה
סופה להתיישר גורמת לי לתחושת אי נוחות קלה בנידון.
הערב כבר ירד ואיתו החשיכה ואני מתארגן לריצה ברחובות, בכדי
לשמור על הכושר, על הגזרה, על השפיות. לפעמים זו הפעם היחידה
שאני יוצא מהבית ביום, הופך מצמח לבעל חיים, מגלדיולה לפנתר,
מתמתח ומזנק, עובר בין הרחובות במהירות ממוצעת של כסא גלגלים
ממונע, מנסה להימנע מלדרוך על שאריות של כלבים ולא להתקל
בשיניהם של כלבים אחרים. רץ בין אנשים אחרים שהולכים, להם יש
זמן בין העבודה לקניות, למטלות הביית ללכת להם באיטיות ולבזבז
חלק ניכר מחייהם על תנועה ברחוב.
אחרים משתמשים בטכנולוגיה המתקדמת יותר של נסיעה ברכב, גם מהם
אני מתחמק כאשר לעיתים דרכנו מצטלבות בזמן שהם מנסים להיכנס
לחניה כשביניהם ובינה רק גלדיולה אחת שהחליטה להצמיח רגליים
ולהתרוצץ ברחוב. חלקם מגלים התחשבות בצומח, חלקם פחות.
תוך כדי הריצה המוח נרגע, מתאפשרות בו זרימות של מידע שלא
קורות בדלתיים סגורות, אני חושב על סחבק וחושב על עצמי וחושב
על החיים ומחליט להסכים.
אחרי המקלחת אני מתנגב במהירות, מורח שכבה נדיבה של דיאורדורנט
רק כדי להריח שוב כמו גלדיולה ויוצא מהבית. ג'סטין מניעה
בניסיון השלישי, מחליקה החוצה מהחניה בקלילות אופינית, מאיצה
מאפס לארבעים בחמישים ושתיים שניות, כולה משדרת  גאווה עתיקה
של ישישה המספרת בתוכנית דוקומנטרית על ימיה היפים בפלמ"ח,
תמונת שחור לבן של צעירה מחויכת לוחצת את ידו של בן גוריון
מוקרנת ברקע ובהשוואה בין זאת של היום לזאת של אז לא נמצא כל
דמיון חוץ מאשר במבט.
אני מתקרב לביתו של החבר, מתקשר תוך כדי נסיעה ואומר לו לרדת
ולחכות ברחוב, גשם קל מתחיל לטפטף ואני מקווה שהוא לא הספיק
לקחת איתו מטריה, אני לוקח פניה אחרונה, מעיף מבט בבחורה צעירה
שעומדת בתחנת האוטובוס שממול, אולי קוראים לה זהבה, אני די
משוכנע ובולם את הרכב שניה מאוחר מדי רק אחרי שאני שומע חבטה.