בחדר שלה...
לא מאמינה שאני, אני מכולם הצלחתי להגיע למקום הכי קרוב אליה,
להיות בתוך המקום שיודע עליה הכל, יודע מה היא חושבת, ואיך היא
עושה זאת.

אני עדיין בחדר שלה, ועדיין לא מבינה איך זה קרה, היא נתנה לי
להישאר שם. אם הייתי מרגישה שהיא השאירה אותי רק ל"יתר ביטחון"
לא הייתי נשארת כ"כ הרבה זמן, אבל משהו אמר לי שלא נשארתי שם
סתם.
כנראה הייתי מיוחדת בעיניה, הרי החדר כולו היה כל כך מאובק
ומבורדק שהרי מכך הבנתי שלא היו לה כ"כ הרבה אורחים בזמן
האחרון, ואם בכלל...

בשלב מסויים ראיתי אותה מתפתחת, סוף סוף קמה על הרגליים היפות
שלה ועושה עם עצמה משהו, התחילה להשיג דברים וללמוד את הגישה
עם האנשים והחיים שם בחוץ.

לאט לאט החדר התמלא בעוד אנשים וכבר נהיה לי צפוף, רציתי את
תשומת הלב שלה, הריי אני הייתי הראשונה! מגיע לי! רק לי! שתהיה
שם בשביל מתי שכואב לי, ואם אני במצב לא טוב שתזדהה איתי,
תעזוב את הכל, את כולם, שלא תתייחס לכל האנשים האלה 'מה הם
קשורים בכלל'?

פחדתי על מקומי בחדר שלה, החלטתי להיאבק,
יש כאלה שיגידו שנאבקתי עם עצמי, אבל אני בכלל לא מסכימה לזה.

התחלתי להוציא, מבלי שהיא תשים לב, אנשים מהחדר שלה, לאט לאט
אחד אחד, ובסופו של דבר לאחר זמן והרבה תכנון... הצלחתי!

תחילה הוצאתי את האדם שהיה הכי קרוב אליה באותה התקופה... החבר
הזה שלה, הריי זה הגורם הראשי שהפריע לי, אז הוצאתי אותו מהחדר
שלה והבאתי אותו לחדר שלי, ושם... שם נהניתי כי הרגשתי שוב
מלכה בגלל שהוא נתן לי להרגיש שהוא שם רק בשבילי, כמו שתמיד
אהבתי.

לאחר מכן, הוצאתי את האדם השני שהיה גורם מפריע, חברה טובה
שלה, הרי גם ככה אני הייתי חברה שלה קודם אז מקומה בחדר שלי!
אז כן עכשיו שמח לי, יש לי את שניהם, כשאין לי אותו <בדר"כ
שאנחנו בבית ספר> אז יש לי את אותה חברה, וכשיש לי אותו בכלל
לא מסתכלת על אותה חברה.

וככה טוב לי... אני באמצע העניינים, כולם מסביבי בדיוק כמו
שהיה לפניי שהיא הגיעה לקחה והרסה הכל ולא נתנה לי להיות מרכז
העניינים שלה, ואם כן זה היה לזמן קצר ביותר... זה לא מתאים
לי!
אז עד לפעם הבאה שיתחשק לי...

היי שלום!

בחדר שלה...
לא מאמינה שאני, אני מכולם הצלחתי להגיע למקום הכי קרוב אליה,
להיות בתוך המקום שיודע עליה הכל,
יודע מה היא חושבת, ואיך היא עושה זאת

כל השאר כבר לא כל כך מעניין,

אני אדם של מחשבות, מתעניינת רק במחשבות,
זה מה שחשוב, זה מה שעושה אותך אתה עצמך ולא כמו כל אחד אחר,
זה מה שבונה את ה"אני הפנימי" שלך...

אדם חכם אמר פעם: "האדם יוצר את עצמו בתוך-תוכו, ולא בשום מקום
אחר..."
האמנתי לו, ואני עדיין מאמינה!

אבל יש אנשים שיודעים להחביא את האדם שהם יצרו בפנים, יש
אנשים שזו המומחיות שלהם, אני חושבת שבאיזה שהוא מקום זו
התנגדות לטבע, נבראת בצורה מסויימת נהית אדם מסויים ואתה מחביא
את זה, אתה מתבייש בעצמך, וזה הכי גרוע...

אם לא טוב אז מנסים לתקן, לשפר, לא מתחפשים מנסים להעלים, לעגל
פינות... זו לא הדרך כי יגיע היום שלא תצליח להחביא את עצמך
יותר...

הגעת ליום הזה, ליום שלא יכולת להתחבא ממני יותר, נחשפת...

נחשפת מולי ואני הזדעזעתי ממך, באיזו פינה בחדר החבאת את הנשמה
שלך, כי כנראה אני דיברתי רק אל הגוף, אל המוח <אוליי...>
בחדר! בחדר שאני ביקרתי בו כל כך הרבה פעמים! איך יכולת?!

את ה'חבר' את יכולה לקחת, את ה'חברה הטובה' אני עוד אקבל חזרה
כי היא תרוץ אליי, אבל... איך יכולת? אחרי כל הדברים שעברתי
בשבילך אחרי כל הפעמים שעזרתי לך, איך יכולת?

ועכשיו אחרי שיצאתי מהחדר שלך ולא פתחתי את הדלת יותר...
נבהלת, נבהלת כי ידעת שיהיה לך קשה, ידעת! פשוט ידעת!

ועכשיו את מנסה לפרוץ את הדלת עם המנעול החדש שקניתי, אבל אני
במקומך לא הייתי מתאמצת כ"כ, כי גם אם תצליחי לפרוץ את הדלת,
אני בספק אם תמצאי את דרכך אליי כי כ"כ הרבה דברים השתנו
בחדר... הרהיטים נוקו ובמקומם הגיעו חדשים, והחדר שונה ועוצב
מחדש, וחוץ מזה, יש שם עכשיו כבר כ"כ הרבה אנשים שאני בספק אם
תמצאי את דרכך אליי.

אז עכשיו, הלכו לך הידיים מרוב שניסית לפרוץ את המנעול, אז
התיישבת מאחורי הדלת ובגלל שפרקי אצבעותייך כבר ממש נחלשו
והקול שלך כבר כמעט נגמר, התיישבת מאחורי הדלת וליטפת אותה
בתקווה שאני אשמע, לחשת אליה, ניסית שאשמע. אבל עם כל הרעש,
ההמולה והמסיבה שהיו בחדר לא יכולתי לשמוע, וגם אם הייתה לי
שעת מנוחה, אני חושבת שהטבע לא היה מניח לי לשמוע אותך כי גם
הוא כנראה חושב כמוני שאת לא ראויה, לא ראוייה ואולי מעולם לא
היית ראוייה להיכנס לחדר הקדוש הזה...

אבל נכנסת אליו בכל זאת ותגידי תודה שלפחות יש לך את הזיכרון
ממנו, כי לא נראה לי שיהיו לך עוד הרבה זכרונות מחדרים כאלה
בהמשך חייך, אז...


תהני...