בוקר אחד היא איבדה את הקול שלה. היא קמה, התלבשה, ציחצחה
שיניים, אכלה ארוחת בוקר, נטלה את תיקה, פתחה את הדלת ואמרה
לאימא שלה להתראות - אך במקום "להתראות" יצאה מגרונה נעירה
חמורית משונה, שגרמה לאימה להרים גבה בשאלה. הילדה המבולבלת
סגרה אחריה את הדלת והזדרזה להגיע לתחנת האוטובוס.
את השיעור הראשון בבית הספר היא העבירה בשתיקה גמורה. גם ככה
היה זה שיעור מתמטיקה ולה לא היה מה לתרום לכיתה חוץ מחוסר
הבנה מוחלט. בשעה השנייה היה מבחן בתנ"ך והיא כתבה שלושה
עמודים על שאול שיצא לחפש אתונות ומצא מלוכה ועמוד אחד על
תקבולות אופייניות בפסוקים משיר השירים. בשעה השלישית היה
שיעור ספרות והמורה בדקה שיעורי בית על עגנון. "שירה," היא
אמרה, "למה שלא תקריאי לנו את התשובה שלך לשאלה הראשונה?"
שירה התכווצה בכסאה והביטה סביבה במבוכה. מאז התקרית המוזרה
בבוקר לא פתחה את פיה, אפילו לא כדי לאכול בהפסקה הגדולה, וכעת
פחדה להקריא את תשובתה, שהייתה מצוינת, כמובן, בפני כל הכיתה,
פן יקרה שוב משהו משונה. "נו," הפצירה המורה, "כולנו מחכים."
היא זעה במקומה באי נוחות, מתחה את חולצתה, ישרה את מחברתה,
כחכחה בגרונה, פתחה את פיה ו-
וורוווום וורוווום, נפלטה שאגת טרקטור מבין שפתיה, ולאחר מכן
השמיעה מספר ציוצי ציפורים ושריקת קומקום רותח. שירה החווירה,
וכמו התאבנה במקומה. נדמה היה לה שהאוויר סביבה קפא וכל שלושים
ותשעה זוגות העיניים והמשקפיים העבים של המורה נעוצים בה.
מבחוץ נשמע רעש המלגזה של הגנן שגזם את הוורדים החדשים שפרחו
בחצר בית הספר.
"הממ.... אה... ממ... מה זה היה צריך להיות?" גמגמה המורה
לעברה. "אולי את רוצה ללכת לאחות?"
מיד נשטפו לחייה של שירה סומק עז, וחיש מהר אספה את חפציה ונסה
מן הכיתה לקול הלחישות והרחשים שעברו בין הילדים שהתאוששו מן
ההלם, ולפני שנטרקה מאחוריה הדלת עוד הספיקה לשמוע את המורה
שואלת "מי מוכן להקריא את שיעורי הבית שלו עכשיו?"

אבל שירה לא הלכה לאחות. היא יצאה את שערי בית הספר, עלתה על
אוטובוס ונסעה למרכז העיר, לשבת על ספסל בפארק ולחשוב מה
לעשות. מסביבה רעמו האוטובוסים, צפצפו המכוניות, נבחו הכלבים,
תינוקות בעגלות יללו וקשקשו בצעצועי פלסטיק, עלמות בכו
לאהוביהן בטלפון, נשים רקעו בעקביהן על המדרכות בקצב מדוד
וזקנות חיככו את שקיות מרכולתן מהשוק זו בזו. שירה תמיד הרגישה
שהיא חושבת טוב יותר ברעש, אבל הרעש הזה הרגיז אותה. בשעות
האלה של הבוקר היא הייתה רגילה להיות חלק מרעש הגיר החורץ
בלוח, מהמולת הילדים בהפסקה, מצלצול הפעמון בסופה. עכשיו היא
ישבה באמצע היום, באמצע העיר, באמצע החיים, בלי אפשרות אפילו
לשאול את העוברים ושבים מה השעה המדויקת, או אם קו שמונה-עשרה
כבר עבר.
זעם החל חונק את גרונה ודמעות זלגו מעיניה. היא רצתה לבכות, רק
שבמקום בכי יצא לה געגוע ברווזי, שקשוק גלגלי רכבת ומיסה בסי
מינור של באך. כל הקולות האלה נפלטו לאוויר וכמו נספגו בו,
נבלעו, כי אף אחד שעבר ברחוב לא שעה אל הילדה הבוכה, ואולי,
אפשר להגיד אפילו בצדק, לא שמע.
ואז, מתוך שיא יאושה, היא ידעה מה עליה לעשות. היא העמיסה את
ילקוטה הכבד על כתפה, עזבה את הספסל וצעדה בהחלטיות אל תחנת
האוטובוס הקרובה.


"את חייבת למצוא אותו," אמרה טלי וליטפה את ידה במחווה של
עידוד. "זהו זה, את צריכה למצוא אותו, לגלות אותו מחדש."
טלי הייתה המנצחת של המקהלה ששירה שרה בה כשהייתה ילדה. פעם
אהבה לשיר, ונטתה להאמין שיש לה כישרון מוסיקלי ושהיא יכולה
להיות זמרת. אולם כשסיימה ללמוד בבית הספר היסודי שלחו אותה
הוריה ללמוד בכיתת מחוננים ואמרו לה שהיא צריכה להשקיע
בלימודים למען עתידה, ולעזוב את המקהלה שהייתה תובענית ודרשה
שעות של חזרות קבוצתיות, נסיעות ולימוד עצמי בבית, מעבר לשעות
החוג הרגילות. אולם שירה זכרה לטובה את המקהלה ואת טלי, שהייתה
אישה קשוחה אבל קשובה אל הילדים, ובמיוחד אליה, ועזרה לה
כשהתקשתה עם המוסיקה ועם דברים אחרים. כל אותן שנים היא המשיכה
לדבר עם טלי בליבה, וביומן שכתבה מדי יום הייתה פותחת תמיד
ב"טלי היקרה", שהחליף כשעזבה את המקהלה את "יומני היקר"
המסורתי והרשמי מדי. לכן, היא לא הרגישה מוזר לשתף את טלי
בבעייתה, ולכתוב לה על דף שתלשה ממחברת את כל קורותיה אותו
יום. היא ידעה, שאם ישנו מישהו שיכול לעזור לה, זו רק טלי,
המומחית לקול ולבני אדם.
"זה קורה לכולם, שמאבדים את הקול," היא אמרה והגישה לה ספל
שוקו חם, מתוק. "אבל במקרה כמו שלך באמת עוד אף פעם לא נתקלתי.
לא קרה לי שאיבדתי את הקול והחלפתי אותו במשהו אחר. גם לאף אחד
אחר שאני מכירה זה לא קרה, ודווקא בתחום של השירה בעיקרון יותר
חשופים לזה, כמובן, אם לא נזהרים." הן ישבו במטבח שלה ואכלו
עוגיות מקונדיטוריה יקרה. טלי תמיד אמרה שהיא לא יודעת לאפות,
אבל גם לדעת מה לקנות ואיפה זה סוג של כישרון.
"בכל מקרה, את צריכה למצוא אותו. אני לא יודעת איך, אבל הקול
שלך בטוח נמצא באיזשהו מקום. דברים לא נעלמים ככה סתם, אין דבר
כזה, זה נגד הטבע. אני לא ממש מבינה בכל הפיזיקה והכימיה
וביולוגיה ודברים כאלה, אבל כמו שיש חוק כזה של שימור החומר,
אז יש גם חוק של שימור הרוח, את מבינה, שום דבר לא באמת נעלם,
הוא רק הולך קצת לאיבוד, לפעמים, אבל בסוף הוא חייב לחזור. זה
רק עניין של זמן, ושל רצון, כי ככל שתרבי לחפש אותו כך יותר
מהר תמצאי אותו. רוצה?" היא הוציאה מהמקרר עוגת שוקולד עשירה
עם הסמל של אותה קונדיטוריה, ושירה, שהייתה מלאה מהעוגיות
ומהשוקו רצתה להגיד לא תודה, אך במקום זה יצאה לה מנגינת פתיחה
של תוכנית מפורסמת בטלוויזיה. "אז זה מה שהנוער של היום רואה",
צחקה טלי, וחתכה לשירה פרוסה עבה מהאמצע.


בימים הבאים חיפשה שירה בקדחתנות אחר קולה האבוד. היא חיפשה
מתחת לשולחנות בכיתה, מאחורי המושבים באוטובוס, בין שאריות
הוורדים בחצר בית הספר, בכיסים של כל המכנסיים והמעילים בארון
שלה, על מדפי הספרים בספריה, במגירות של שולחן הכתיבה, במקרר,
במיקרוגל, בתנור, במכונת הכביסה ואפילו בפח האשפה. היא חיפשה
בגזעי עצים חלולים, מתחת לאבנים, מתחת למיטה, מאחורי רהיטים,
במזוודה השחורה הישנה של אביה, בקופסת התכשיטים של אימה. היא
זכרה את דבריה של טלי, שדברים לא נעלמים סתם, ושככל שתרבה לחפש
כך תמהר למצוא. היא גם זכרה את אשר אמרה בדבר המקומות בהם הוא
עשוי להסתתר - עליה לחזור על עקבותיה, ללכת אחורה אל מקומות
שהייתה בהם ושיתכן כי שכחה את קולה באחד מהם בטעות. היא חיפשה
בקן של הצופים, שהספיק להשתנות מאז עזבה גם אותו בסוף היסודי,
ובבית הקברות שלא נשתנה כלל מאז קברו את אביה. היא נסעה לבקר
את סבתה בבית האבות והרחיקה עד הקיבוץ הצפוני שגרה בו עד כיתה
אל"ף. באחד ממסעות החיפושים שלה, נתקפה פתאום חרדה, שמא איבדה
אותו בטיול בת-המצווה שלה בארצות הברית, שם בילו ביחד היא וכל
משפחתה את החופש הגדול בקיץ של אותה שנה. אם כן, ידעה, יהיה זה
סופה.

כעבור מספר שבועות נואשה שירה. החברים שלה התרחקו ממנה, המורים
הפסיקו לפנות אליה בשיעורים, וגם עם אימה ואחיה הפסיקה לחלוטין
לתקשר. הימים היו עוברים עליה בדממה, ורק בלילה, לפני שנרדמה,
הרשתה לעצמה לבכות חרש את צערה בכל קשת הצלילים, שאף לא אחד
מהם היה קולה שלה. היא לא ידעה עוד מה לעשות. פעמיים הגיעה מאז
לביתה של טלי אך בשתיהן היא נעדרה והדלת נותרה סגורה בפניה.
היא כעסה על טלי, וכעסה על עצמה; עם כל מאמציה מזמן כבר הייתה
אמורה להשיב לה את קולה, אך ככל שהלכו והצטמצמו אפשרויות
החיפוש שלה כך נדמה היה לה שהיא הולכת ומתרחקת מהתשובה. כבר
בקושי יכלה להיזכר בעצמה איך היא נשמעת, ונדמה היה לה שגם
האחרים שכחו כי פעם, מזמן, הייתה מסוגלת לדבר. לפעמים הייתה
מתעוררת מתוך חלום בלהות ורוצה לקרוא לעזרה, אך עוד בטרם פתחה
את פיה נזכרה כי אין טעם, ומי יודע איזה קול עלול להיפלט לה
בטעות ולהעיר את כל הבית באמצע הלילה. היא אף פעם לא הצליחה
להירדם בחזרה אחרי שהייתה מתעוררת.


בוקר אחד החליטה שהיא לא הולכת לבית הספר. היא תמיד הייתה
תלמידה טובה וחרוצה, הכינה את שיעורי הבית, הגיעה לבית הספר
יום-יום עם תיק מסודר, ולא החמיצה שיעורים משום סיבה. לפעמים
אפילו הייתה מגיעה חולה. אבל סוף-סוף, היא זכרה ביטוי משיעור
לשון, "הגיעו מים עד נפש": נמאס לה מההתעלמות, מהרכילות
ומהנטישה שהיו למנת חלקה הקבועה. נמאס לה לראות את האנשים שלא
רואים ולא שומעים אותה. אך בעיקר נמאס לה להרגיש שכולם סביבה
ממשיכים בחייהם בעוד היא נשארת מאחור, תקועה, אילמת. היא פחדה
מהיום שבו הרעשים מסביב יבלעו אותה, ימחקו אותה סופית מהעולם,
ואף אחד לא ישאל איפה שירה. היא החליטה לוותר. היא ידעה שממילא
אף אחד לא ישים לב, ואימא שלה לא תגיד מילה, אולי אפילו יתמזל
מזלה והיא לא תפתח את הדלת ותשאל אותה מה קרה ולמה היא לא מחוץ
למיטה, מתארגנת. היא שכבה מתחת לשמיכה, וניסתה בחושך לנחש את
מזג האוויר בחוץ. בטח יש שמש, חשבה. בתחזית אמרו מעונן חלקית.
בכל העולם ילדים עכשיו לובשים חולצה קצרה, דוחפים לתיק גם
סווטשירט, נועלים נעלי ספורט, אוכלים קורנפלקס עם חלב ושותים
שוקו. היא נזכרה בשוקו של טלי, וכמה מתוק הוא היה, יחד עם
העוגה והעוגיות, היא חשבה שהיא הולכת להתפוצץ מרוב מתיקות.
מעניין איזה קול משמיע משהו שמתפוצץ ממתיקות. ואיזה קול יש
למשהו חמוץ? ואיך מרגיש צבע אדום? ואיזה ריח יש למגע ידיים
בידיים, ידיים על עורף, יד על הלב. איזה קול יש לחורף, ואיך
ניראית אהבה? איך יודעים כשמוצאים, אם לא ממש יודעים מה
מחפשים? מה צריך לעשות, ולאן ללכת?
ואז, פתאום, היא ידעה לאן ללכת. כמו אז, על הספסל, היא ידעה
בבת-אחת מה עליה לעשות. היא קפצה מהמיטה, לבשה חולצה קצרה
וסווטשירט, חטפה את תיק הגב שלה, ויצאה.

השעה הייתה אחת ועשרים, וילדי בית הספר היסודי החלו לזרום
החוצה מהשערים אל ידיהם הפתוחות של ההורים המחכים להם. היא
נדחפה בין הילקוטים והתיקיות, בין הגופים הקטנים שהדיפו ריח של
משחק ושמפו לשיער עדין לבין הגופים הגדולים העייפים והאוהבים
שמורגלים היו בציפייה. לבסוף הצליחה להסתנן אל תוך בית הספר,
ממש מתחת לאפו של השומר, ובזריזות חמקה אל חדר המוסיקה, פן
יבחין מישהו כי היא אמנם קטנה אך עדיין גבוהה בראש מכל תלמיד
יסודי ממוצע.

היא עמדה מחוץ לחדר והקשיבה. מאחורי הדלת שרו הילדים שנשארו
במיוחד אחרי יום הלימודים לחזרת המקהלה עם טלי. היא שמעה את
הפסנתר מנגן, ואת טלי מנצחת: "אחת, שתיים, שלוש, כן! להרים
ראשים! לעמוד זקוף! כמו זמרים, דמיינו שאתם שרים לקהל עכשיו!
לא לתת לצליל ליפול! יותר חזק!"
זה היה עיבוד בשני קולות לשיר ילדים ישן, ששירה זכרה עוד
מחזרות המקהלה הראשונות שלה. הפסנתר ליווה את המילים, האלט
ליווה את הסופרן וכולם ליוו את טלי המובילה את השיר בשרביטה,
וכמו תחת כישוף נמשכה שירה למנגינה והחלה מזמזמת את הקול
הראשון, תחילה בשקט, ואז, לאט לאט, כמעיין המתגבר, בקול גדול
וצלול, וכבמטה קסם נפתחה פתאום הדלת, והיא מצאה את עצמה שרה
יחד עם המקהלה, מתנקזת עם הפסנתר לקרשנדו אדיר, ולבסוף, בהינף
המקל האחרון, עף קולה לשמיים והשלים את האקורד המסיים, הציף את
החדר באורו הבהיר, המהדהד, המוכר. המקהלה שקטה, הפסנתר נדם,
ורק טלי חייכה אליה את חיוכה הזורח. שירה קדה קידה עמוקה בפני
הנוכחים, ובעודה עומדת כך, כפופה, לחשה ללא קול, "תודה".  

לטלי, כמובן. מעכשיו ולעולם