שוכב על מיטה גדולה עם מצעים ישנים באמצע חדר קטן וריק, קר
כזה.
מנסה למצוא את המחשבה הנכונה שתצליח להשאיר אצלו אולי מעט
שפיות, שלא תאכל לו כל חלקיק הגיון שרק אולי נשאר אצלו.
שוב, הראש פונה לריק. הוא לא יכול להמשיך ככה, הוא יודע.
קם מהמיטה הזו, אחרי יום שלם שלא נתן לעצמו לזוז מחשש לא ידוע,
לא ברור. הולך לעבר החלון, רוצה לפתוח, לפחות וילון, אבל מתחרט
ברגע האחרון. הוא אוהב את זה ככה, חשוך וקר.
הולך לסלון, איך שהכל הפוך שם.
רואה את הפסנתר ההוא, רוצה ללכת, לשבת, להראות לו שהוא פה, שיש
כאן מישהו, נפש דוממת שמחכה להתעורר, שאף אחד לא עזב את הצללים
המיוחדים שלו, המיוחדים רק לו, למרות שזה נראה ומרגיש ככה,
אבל הוא פשוט לא מסוגל.

הוא מעדיף עכשיו ללכת למטבח, לפתוח את הארון הגבוה, להוציא
בקבוק ג'וני ווקר בלאק לייבל, אולי הוויסקי הסקוטי שהוא הכי
אוהב, אולי הדבר היחיד שהוא אוהב, כי אם כבר לאהוב משהו שנוא -
לפחות שיהיה לו שם פואטי.
הלך לו ונזרק כשהבקבוק עוד בידו, על הספה ההיא האדומה שנראית
רחוקה מכל המציאות האפורה בבית הזה הקטן שהוא דווקא די גדול
ולבן. לקח סיגריה משונה ומכוערת, רק כדי שיגידו שהוא לא שטחי,
שמושאי אהבתו הן לא היפות האולטימטיביות, אלא דווקא מלאות
בתוכן.
סלון קטן מלא בעשן סמיך של בדידות, או שזו רק אותה סיגריה
שעושה את זה עכשיו.

הוא מסתכל על הקירות עכשיו, בוהה באותה התמונה הגדולה האפורה
של אותה הלהקה שהוא כל- כך אהב, במאמצים קלושים של תקוות
רחוקות, מצליח להקים את עצמו מהספה ההיא האדומה שעוד נראית
תלושה מכל תמונה, הולך אל אותו הפטיפון הישן ונזכר בחצי חיוך
מהול אלכוהול כמה זמן הוא כבר איתו, עם אותו הפטיפון הישן, עם
אותם התקליטים הלא נגמרים.
מתיישב שוב על אותה ספה שעם כל לגימה נראית יותר אמינה, נזרק
אל תוך צלילים לא ברורים בתוך אפלוליות של מילים. מילים, מילים
ועוד מילים.
בהבזקים פתאומיים של אי- שפיות, או של יתר - שפיות, נזכר איך
שהוא לא מצליח אף פעם לשחרר דברים.

ברגע עטוף ספק בלכלוך ספק בצלילות כל דעת, לוקח את מפתחות הבית
ויוצא משם, אל הבאר הכי קרוב.
מבקש מהבארמן הצעיר ממנו לפחות בשלושה עשורים בגאווה לא מובנת
כוסית של ג'וני ווקר רד לייבל.
אי אפשר להיגמל מוויסקי סקוטי טוב, ואם צריך לשחרר, אז לפחות
נחליף את הצבע.

- - - -

אני נוסעת במכונית עכשיו, אחרי יום עבודה שלא הצליח להיגמר.
הרגליים יחפות, משוחררות מכל הטלאות. נותנת מבט חטוף במראה,
מסתכלת אל תוך עיניים ירוקות, נאכלות.
מצטרפת לזמרת הבלונדינית הברורה ששרה ברקע מוזיקה לא ברורה.
עכשיו כשאני צועקת מילים ריקות, אני שוב מתחילה, עוד פעם
מתמלאת במחשבות יותר מדי מלאות.
נוסעת בין אלפי בניינים גדולים מדי, עוברת, כאילו מתעלמת מאותו
הענן הסמוך לביתי.
מחנה את האוטו עכשיו בבאר הסמוך לשום מקום.

נכנסת בצעדים תוהים ומבולבלים למקום החדש, אולי חדש מדי.
חושבת לעצמי איך זה שיכול להיות שאני משחררת דברים מהר מדי,
הרבה מהר מדי.
מתיישבת על הבאר ומבקשת מהבארמן שנראה כמעט בגילי וודקה לימון,
כי אם התחלתי בשטחיות ירודה אני אסיים באותה הצורה.

- - -
ואני רואה אותו עכשיו, יושב בצורה מיוחדת לאנשים שהם מיוחדים
כמוהו. יודעת שהוא מסתכל עליי עכשיו, לא בוחן כמו כולם. פשוט
מסתכל, אולי נהנה מהמראה החדש שנכנס.
מתקרב ויושב על-ידי בניסיון גאוותני מדי, אולי מעורר הערצה.
ואני מפסיקה להעביר כל רעיון חדש במוחי, כל תפיסה שאוחזת בקרקע
הקשה עולה על טיפת הגשם הכי גבוהה ונוחתת למטה בחינניות
מרגיעה.
והוא, שוב, יהיר שכמותו, יודע שהוא זן אחר, מיוחד, נדיר אולי
ותופס לי את היד, משאיר כמה שטרות של כסף על הדלפק וגורר אותי
משם, כמעט בכוח.
אני נסחפת אחרי הרגליים שלו ואפילו לא שואלת. פותח את השער
החום המחליד מעט שלא התאים לגודל הבית ומכניס אותי לשם.

עכשיו בתוך הבית, בוהה בקירות, בתמונה האפורה של אותה הלהקה
שתמיד חלמתי לאהוב.
הוא מתיישב על כיסא הפסנתר השחור, מנגן בכל כוח אקורדים
בפריטות שורטות, מלנכוליות ובוכות.
אני הולכת אליו, הוא מוריד את הידיים מהפסנתר ותופס אותי שוב,
מושיב אותי על ברכיו,
מקרב את פיו ועוטף כל שארית של שפה ורודה וחיוורת שכאילו רק
ברגע הפכה לכהה ומלאה.
ונופלת מעט על הפסנתר ומשמיעה צלילים שכמעט לא יאמנו שנבראו רק
בטעות.

- - -

ועכשיו שנינו כאן עושים אהבה על פסנתר ישן,
מעשנים קצת סיגריות מוזרות, שומעים מוזיקה צהובה.
עוד שותים את אותו וויסקי סקוטי מיוחד
ונשארים כאן עכשיו.
אולי לעולם.