אני לא מתגעגעת, כי לא תמיד יש לי למה להתגעגע.
אני לא באמת יודעת מה, למה ואל מי אני צריכה להתגעגע.

יום שלישי אני אסע אלייך, אחרי המון זמן שלא ראיתי אותך.
אני מקווה שיהיו לנו רגעים פרטיים כאלו שבהם אני אוכל לשים את
ראשי עלייך ולהתייפח כהוגן, אתה יודע שאני צריכה את זה.
אתה יודע שאף פעם לא היה לי את זה. אולי קצת בגללך.

יום שלישי אני אראה אותך, מצופה שיש מכוער.
אני מקווה שאני אוכל לכעוס עלייך קצת, לצעוק עלייך ולשאול בבכי
איך זה שעזבת אותי ואיך, איך זה שהלכת ממני..?
אתה יודע שזה חשוב לי יותר מהרבה דברים, להרגיש אותך, אפילו
במסגרת קרבה מלאכותית. אולי זה מה שנשאר.

יום שלישי אני אגיע אליך, ואתה תהיה שם, כי אתה תמיד שם.
אתה לא זז, לא הולך לשום מקום, אפילו אחרי שאני מתעצבנת
ובורחת, אתה לא רודף אחריי.
אתה יודע שאני הולכת להשאיר לך עוד מכתבים הפעם, שיהיה לך
לקרוא בזמנים פנויים, מתי שאין מבקרים.

יום שלישי נתראה. אתה- אולי תראה אותי, ואני- בטוח אראה אבן
שיש גדולה ועליה מצבה.
אתה לא תניח את ידך עליי ותלטף כשאניח את ראשי עלייך.
אתה לא תענה לשאלות שלי, לא תשיב לכעסים ולצעקות.
אתה לא תכתוב לי מכתבים בחזרה, ואתה לא באמת תקרא את שלי.

ביום שלישי אני אבוא. אתה לא תזוז, אתה לא תנשום.
אני לא אבין את זה, ואני לא אבין איך זה.
אני רק אדבר, ואתה רק תשתוק.
תיתן לי עוד קצת לבכות ועוד הרבה לתהות.

אני לא באמת יכולה להתגעגע, כי מה זה כבר געגוע לחומר?

ביום שלישי אני אבוא. אני לא אכיר אותך, אתה אולי תזהה אותי.
אני לא אאמין, אבל רק אקווה, שאולי אתה עוד מסתכל
ואיך שהוא, אולי גם קצת גאה
כי זו אני, ואני תמיד משתדלת להיות אני, וזה אולי קצת בשבילך.
ואני לא בטוחה שאפשר להגיד שאני אוהבת אבנים,
אבל,
אני אוהבת אותך, אבא.

אולי קצת מתגעגעת, אפילו אם זה אלייך, בתוך שיש מכוער.