החתול של השכנה מצא מקלט אצלי בבית ועכשיו, לא רק שיש לי
גלידה, יש לי גם חתול להאכיל. מעניין מה קורה לחתול שמאביסים
אותו בגלידה.
כבר שבוע שאני מכרסמת את עצמי ואת הגלידה בצורה אובססיבית, קשה
לי בלעדיך, אני מתגעגעת לחיוך שלך ולצחוק שלך, באמת.
אני זוכרת את החלומות הגדולים שהיו לנו, שנתחתן בגיל 25, אחרי
שתשתחרר ושנינו נהיה עם תואר שני בפילוסופיה ומוזיקה. תהיה לנו
חתונה קטנה וצנועה, נקנה בית באיזה מושב במרכז, יהיו לנו שלושה
ילדים ושני כלבים. אני הייתי עובדת בתור פרופסור באוניברסיטה
ואתה תחליק כל יום לפילהרמונית רעננה או לכל תזמורת אחרת, אני
יודעת שאתה רצית את זה.
מי היה מאמין שזה לא יהיה ככה, שאתה תיפול בקרב ואני אגמור
בוכה ומכרסמת גלידה יחד עם חתול אשר מחדיר את ציפורניו עמוק
עמוק לתוך בטני ומנסה לדקור את הילד שלעולם לא יהיה לי ממך.
אמא שלך כבר לא מדברת איתי, היא מעולם לא אהבה אותי, היא גם לא
מחשיבה אותי כאלמנה, כי מעולם לא נישאתי לך, אבל היא לא מבינה
שאיתך רציתי לבנות את החיים של, לאבד אדם שאת איתו מגיל 17 זה
לא פשוט. זה לא נכון להגיד שלי לא כואב, שלי אתה לא חסר. כבר
שנים שאני כבת משפחה אבל ברגע שהלכת אני לבד, מכרסמת את הגלידה
והחתול כבר מתנמנם על בטני הפצועה והמדממת.
אני בטוחה שאם היית פה היית לוקח מטלית רטובה במים חמים. קודם
היית מנשק את המקום הפצוע, שואל אותי אם זה עבר ואז שם את
המטלית ומנגב לי את הפצעים. הלוואי והיית לידי כרגע, כואב לי
לחשוב עליך בתוך הארון, לזכור את אימך מעיפה אותי בזריקת
עציצים ומכה אותי בתיקה מההלוויה, מסלקת אותי מהבית בשבעה,
שומרת אותי רחוק מבנה, מהזכרון המתוק והפרטי שלה.
אתה יודע אהובי, ישנה בעיה אחת במותך, והיא שלא לקחת אותי יחד
איתך.