סיפרתי לחברים שלי עלייך. חברים שאת לא מכירה, כי כבר לא היינו
ביחד כשהתגייסתי. סיפרתי על הרגעים המצחיקים ועל הרומנטיים.
"אני מאוהבת" אמרתי בשקט, גוש של בכי עמד לי בגרון.
"עזבי, את לא מאוהבת" קפצה דולב, "את רוצה להיות מאוהבת בה כי
זה עוד טוב יחסית למה שאת באמת מרגישה"
"עזבי אותך שטויות דולב. אני יודעת מה אני מרגישה, נשבר לי
הלב"
"קרן, נשבעת. אני קוראת אותך כמו ספר פתוח. בא לך... בא לך
להכניס את המחסנית המזדיינת ו...פאו" דולב דימתה תנועה דריכה
וירייה.
שתקתי. לא ידעתי אם היא צודקת.
היה בי צד בולט מאוד שאמר שהיא טועה. אבל עדיין, בכל זאת, היה
גם טיפה מהצד השני.

כשהיה יום ביקור הורים זה כבר היה אחרי שחזרנו לדבר ואמרת שאת
רוצה לבוא לראות מה אני עושה כל היום בצבא.
התרגשתי בטירוף. כבר חשבתי שהסיכוי שנחזור מתקרב אלי.
בשש ורבע, אחרי שכל ההורים של כולם כבר הלכו הביתה ורק אני
עדיין חיכיתי חגיגית, על מדי א', שתתקשרי ותגידי שאת בש.ג,
התקשרת ואמרת שאת מצטערת אבל כנראה שלא יצא, פשוט את ממש עסוקה
ויש לך שבוע קשה ושאני אנסה להבין אותך.
תליתי עלי את הנשק, יצאתי מהש.ג והרמתי יד לטרמפים, אפילו
שאסור. לא יודעת אפילו מה היה לי לחוץ כל כך.
חשבתי שעד שאני אגיע אליך אני ארגע. אז חשבתי...
במעלית כבר דרכתי את הנשק.
את מבינה, כנראה שדולב צדקה.
לא נשבר לי הלב לראות אותך ככה על הרצפה, מדממת. להפך, זה קצת
סיפק אותי.
עכשיו מתחילות החרטות אבל כנראה שכבר מאוחר יותר.
חבל שלא באת ליום ביקור, הא?