נעלת את דלתך
שלא לשמוע את שתיקותייך
מסתמרות מבשרי בתחינה.
תסלחי לי דוקטור בזאת עוד הפעם אבל
בלילה כזה אני מבכרת
את חלומותייך
על פני מציאות מדומה.

דוקטור, מאז שהלכת אני מסתובבת עם
תחושת מועקה גדולה בחזה,
כאילו נלקח ממני איבר הנשימה.
ושרידי האש שזרעתי בחללייך
כבר לא מאירים בשבילנו את החשכה.

גוף זר קם עלינו והוא
ממלא את מקומי בקרבייך
כמו שתל מלאכותי בטרם דחייה,
ובשדרת החלומות שלנו
משיל הלילה את כל הכוכבים
וכמנהג אבלים
מתעטף בכסות אין אביונה.