שמיים  אדומי  חזה  טורפים  הלילה  שהשחיר.
פליטי  שנאה  חוצה  גבולות - באימה  בורחים  מעיר  לעיר.
עם  משקפת  אנשים  קשים  העולם  צופה  במחזה;
חלום  הדו-קיום  נשבר  מטיל  חלום  הבלהה  הזה.

כבר  שמונה  שנים  הפחד  אור  נושם,  בועט  וחי -
כסנה  מדבר  קיים,  כבר  מאה  שנים  היחד
מהלך  יחף  על  גחלים -  כי  המקום  הזה  קדוש,  לא  האדם.

על  יונה  מסכנת  תותחים  יורים.
מישהו  מבריח  אשליות  משובך  שקרס.
ילדים  טובים  מחזירים  את  חייהם   לאמא  אדמה;
חיים  טובים  של  ילדים  מזמן  היו  לה  טורח  וזרא.

נפגעי  האהדה  זורקים  בצומת  אבנים  של  הזדהות.
פרח  בחצר  בודד -  לא  מפגז  דורש  למות.
אם  השבת  אינה  שקטה  כי  המרחב  אינו  מוגן,
אם  סמל  הומניזם - משאית  של  קמח  שעורה  לבן,
אם  הדת  ממ"ד  שומר  על  איש  טלית  קטן  שמתפלל:
מי  זה  במסגד  נחבא  עם  בגד  של  רופא  בשם  האל?

אם  הלב  עופרת  יצוקה  באין  לדם  מקלט,
אם  הגורל  אינו  בוכה  על  גורלו  של  לב  קטוע  יד,
מי  הטוב  ומי  הרע?  לסיפור  הזה  אין  שמש.
המות  מספר  צילו.  מי  הצודק?  מי  הנורא?
בדמיוני  אני  רואה באופק  צל  עשן  לבן
אך  בסיפור  הזה  לא  יהיה  לחלל  כיסוי  
אם  נאחר  לתפוס  את  החלל  בזמן.

שני  אנשים  הולכים  מכות
כי  החלקה  הזאת  למאמין
אדמה  קטנה  מאד.
שני אחים, שני אנשים  לא  מוכנים  ללחוץ  
ידיים, אך  זה  את  זה  הם  מוכנים  לטמון
באדמה  שעל  פניה  לא  רצו  לומר
שלום,  עכשיו  או  לפחות  בינתיים.

עם  פתיחת  גולל
האדמה  תלחץ  לשניים
את  מה שכאן, למעלה, לא  היה  חסר  להם:
לב. שפתיים. אצבעות. עיניים.
                                                         
5.1.09      
    .