[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








איפה עוברים הקווים המפרידים בין האישי, הלאומי, והכלל-אנושי?
האם יש בכלל קווים כאלו? הסיפור שלפניכם מתחיל מתמונה על הקיר
בבית סבא וסבתא, עובר דרך נתיבה בן-יהודה, אבינעם חדש ותושביו
ההרוגים והמוגלים של עין-זייתון, וחוזר אלי ואליך, הקורא.




נולדתי לפני כחמישים שנה בקיבוץ מגל וגדלתי במושב בני ציון. על
קיר חדר הילדים בבית סבא וסבתא בירושלים היו שני צילומים
בשחור-לבן: חנן ויהודה, הבנים שנהרגו בתקופת קום המדינה. יהודה
נהרג בתחילת ינואר 48', בפשיטה של יחידת פלמ"ח על עין-זייתון
שבאזור צפת, וחנן, שהיה מראשוני הטייסים של חיל האוויר, נהרג
שנתיים אחרי המלחמה בתאונת טיס.

לא ידעתי הרבה על יהודה וחנן, וגדלתי בהרגשה שכולם במשפחה
מעדיפים שלא אשאל כדי שהם לא יצטרכו לענות. כך היה עד לפני
קרוב לשלושים שנה, כאשר יצא לאור ספרה של נתיבה בן יהודה "בין
הספירות" ובו מספר פסקאות על יהודה. מדפי הספר למדתי בפעם
הראשונה איזה מין בן-אדם הוא היה:

"יהודה היה איתי בהכשרת הצופים בעין-גב והיינו חברים נורא
טובים. הוא היה נורא צעיר והוא היה מוכשר מאוד - בעד זה הוא
גמר כל-כך מהר את התיכון... יהודה היה אחד מאלה שחושבים אחרת
מכולם. וכשמדברים עם אחד כזה, אתה כל הזמן חושב לעצמך: אה! זה
חדש לי! ואתה לא יכול שלא לחשוב על מה שהוא אמר. ואתה לא יכול
לענות על המקום, ואין לך תשובה מוכנה, וזה לא יוצא לך מהראש
המון זמן אחרי זה...

"...כשהיו מדברים על ציונות, לא חשוב איפה ולא חשוב עם מי,
יהודה תמיד היה אומר באיום, אתם תראו, אתם תראו, איזה אסון
יקרה לכם. הציונות תיגמר לכם, ואתם לא עושים כלום נגד זה. לא
מתכוננים לשעה הקשה... אנחנו יהודים, ובארץ, בסדר. אבל בסך-הכל
אנחנו קבוצה קטנה בתוך קבוצה גדולה. קבוצה א', קטנה ועלובה,
"יהודים בארץ", פיצקהל'ה, ואנחנו בתוך קבוצה ב' - גדולה ועצומה
- "בני-אדם". בכל העולם. בכל הזמנים. וכל אחד מאיתנו שייך גם
לקבוצה א' - אבל גם לקבוצה ב'. ואסור, אסור, אסור, אסור! שבן
אדם ימצא את עצמו בקונפליקט בתוך עצמו בין להיות שייך לקבוצה
א' לבין להיות שייך לקבוצה ב'...

"...אם כבר להיות אידיאליסט, אז צריך לדבר על אידיאלים גדולים,
אמיתיים, אוניברסליים, של כל המין האנושי, וגם זה אידיוטי. גם
זה לא אידיאלים אמיתיים... עם לא בונה את כל התרבות שלו על
אידיאלים שהם בהישג יד. לתרבות, לציוויליזציה, אם כבר יש
אידיאלים, אז הם צריכים להיות כאלה שאף פעם אי-אפשר יהיה להשיג
אותם. ואז אפשר לחנך עליהם לנצח, ולכתוב עליהם, ולשיר עליהם,
והכל."

עוד אחזור לנתיבה ולדברים שכתבה על יהודה.




השנה הייתה 2005, ובת זוגו הטרייה של אבי נפגשה עם ידידים שלה
וסיפרה להם על הגבר החדש שבחייה, גדעון פריימן. שאל אותה אחד
מידידיה: את יודעת אולי אם היה לו אח בשם יהודה? כן, היא ענתה,
היה לו אח בשם זה שנהרג במלחמת השחרור. תגידי לו בבקשה, אמר
האיש, שאני סחבתי את אחיו על גבי משדה הקרב, ושאשמח להיפגש
איתו.

כך, קרוב לשישים שנה אחרי שאחיו נהרג, זכה אבי להכיר את אבינעם
חדש, האיש שעמד בראש הכוח שפשט על עין-זייתון ושחילץ את אחיו
שנפצע פצעי מוות בפשיטה. אבינעם סיפר לו על ההחלטה לתקוף את
עין-זייתון, שהיה הכפר המרכזי באיזור צפת, כדי להטיל מורא על
הערבים ולפגוע באחד מראשי הישוב הערבי שגר בכפר; על הפשיטה
שבוצעה בידי נערים שזו הייתה להם טבילת האש הראשונה; על כך
שיהודה, שהיה החבלן של היחידה, פוצץ את ביתו של המנהיג הערבי
ונפגע בפיצוץ; ועל הנסיגה המבוהלת במורד המדרון, כשיהודה מוטל
על כתפיו, וגרירתו לאורך כל הלילה עד שהביאו אותו בבוקר לקיבוץ
עין זיתים ומשם לבית החולים בטבריה, שם נפטר.

באותה שנה יצא לאור הספר "בין דגניה לכנרת", סיפור חייו של
אבינעם חדש, ובו מופיע במלואו סיפור הפשיטה על עין-זייתון. שם
גם מספר אבינעם על ההתקפה השנייה על עין-זייתון, שנערכה ארבעה
חודשים מאוחר יותר, ושבה נכבש הכפר, כל תושביו גורשו ובתיו
פוצצו בשיטתיות.




התקשרתי לאבינעם חדש ושאלתי אותו אם יסכים לספר לי את סיפור
הלילה בו נפצע יהודה ואת שקרה בהתקפה השנייה, בה נכבשה
עין-זייתון, והוא הזמין אותי לבקרו. כך מצאתי עצמי יושב מולו
על הספה בביתו, כשהוא מדבר ואני שוקע עמוק יותר ויותר לתוכה,
כמו בלון שהאוויר יוצא ממנו אט אט.

מאורעות מלחמת השחרור חיים בעושר צבעים בזיכרונו של אבינועם,
כאילו התרחשו זה עתה, והוא העביר לי לא רק את העובדות אלא גם
את הלך המחשבה, הערכים, הרגשות והמניעים שמאחוריהן. הוא דיבר
בטבעיות וללא היסוס על דברים שנעשו כנקמה או לשם הטלת אימה, על
כך שהמטרה הכשירה את האמצעים, על מדיניות של "עין תחת עין" ושל
"למען יראו ויראו". כן, הוא הצטער על הרס הכפרים, גירוש
התושבים, הרג השבויים - אבל הוא ראה אותם כמחויבי המציאות של
אותם ימים. ומה יכולתי אני לומר? הודות לו, לאנשים כמוהו
ולצורת החשיבה הזאת קמה המדינה ושרדה עד היום. הודות להם אנחנו
כאן. רציתי להעלם אל תוך הספה ולא לחזור.




סיפור אחד רציתי במיוחד לשמוע מאבינעם, הסיפור על השבויים
שנלקחו בעין-זייתון. החלק של הסיפור שמקובל על כולם הוא שביום
שלאחר כיבוש הכפר נתפשו כמה עשרות מבני הכפר והוחזקו כבני
ערובה למקרה שרמות נפתלי תיפול בידי הערבים ומגיניה יילקחו
בשבי. מה קרה לשבויים לאחר שההתקפה על רמות נפתלי נהדפה ולא
היה עוד צורך בהם? - על כך חלוקות הדעות.

בספרה "מבעד לעבותות" כותבת נתיבה בן יהודה כי בהוראת הפיקוד
נרצחו השבויים כולם בידי שני לוחמים של הגדוד הכובש, ושיומיים
לאחר מכן היא נשלחה בראש חולייה אל הוואדי שאליו הושלכו
הגופות, כדי להתיר ולסלק את החבלים מידי ומרגלי הגוויות
הכפותות. כך היא כותבת על מה שראתה שם:

"אני לא התמוטטתי, כי אני לא הייתי - "נמושה". כי בשלב ההוא של
המלחמה באמת ש"דם לא הבהיל אותי", כמו שמאירק'ה אמר, אבל אני
לא יכולה להגיד על עצמי שיכולתי מאז - להוציא לי את זה מהראש
שלי. אולי זה היה הרגע ששינה לי את כל החיים. הכי נורא היה
האופן שהסתירו את כל העסק. אף פעם - אבל אף פעם - שום דבר לא
יצא החוצה. אף אחד לא יוכל אף פעם לברר מי היו שני החברה האלה
שבמו ידיהם הכניסו מחסנית שלמה בכל שבוי. הכדורים שנורו באיש
הקשור ניתכו עליו בכזו פאניקה - של היורה! לא של ההרוג... הרי
מה שהיה מולם היה רק איש קשור, ברגליים ובידיים, בטח עם עיניים
יוצאות מהחורים מרוב פחד ואימה, אולי עם צרחות פחד, אבל קשור.
אז בשביל מה היה צריך להכניס מחסנית שלמה, ולפעמים אפילו בלי
לפרוס אותה, בלי "מניפה", ממש - כדור על כדור? אהה: אז הפחד
הנורא, האיום, הכי זוועתי - בא להם מבפנים - ממש מתוך הנפש
שלהם העלובה, ה"שבורה", לא מהאויב, אה?"

אך באותו יום שמעתי מפיו של אבינעם גירסא אחרת, מסמרת שיער לא
פחות מזו של נתיבה. הוא סיפר כי הם קיבלו פקודה להרוג את כל
השבויים, אך הוא והמפקדים האחרים סרבו למלאה. הוא וחייליו
הובילו אז כחמישים שבויים במעלה הר כנען והשאירו אותם בבסיס שם
בידי מספר שומרים. למחרת היום, בעת ניסיון כשל לכבוש את
"המצודה" בצפת, נהרג אחד הלוחמים, מבני צפת, וגופתו שנפלה בידי
הערבים הוחזרה מושחתת לבלי הכר. כמעשה נקם, ביקשו הצפתים
שיעבירו לידיהם עשרה מהשבויים... אבינעם לא ידע מה עלה בגורלם
של כל האחרים.




אני רוצה לחזור אל יהודה, ואל מילות ההספד שכתבה עליו נתיבה:

יהודה בהכשרה בעין-גב"יהודה לא היה "אויב" של הערבים. הוא לא
רצה להיות חלק מהמלחמה. הוא חשב שזה אידיוטי להגיע למצב כזה...
והוא הגיש בקשה שיעבירו אותו לש"י (המודיעין של ה"הגנה").
הייתה לו הרגשה שמשם הוא יוכל להשפיע יותר, לתרום יותר לתבונה
הכללית... ובינתיים הוא עבר עם המחלקה שלנו, הכשרת עין-גב,
לעין-זיתים, כשפרצו הקרבות, ומשם - רק יצאו לאיזה פעולה קטנה,
רק פיצוץ קטן של איזה מעביר מים פיצקהל'ה, והוא רק נפצע קצת,
קל, ומת אחריי יומיים בבית החולים. סתם - מת. ואני בכיתי, כמו
שלא בכיתי אף פעם בחיים שלי. לא לפני ולא אחרי, כי הוא באמת לא
היה צריך להיהרג. לא הוא. הוא לא היה "אויב". אנשים כמוהו לא
היו צריכים לשלם. ובטח שלא את כל המחיר. איש כמוהו, כמו יהודה
פריימן, היה צריך להישאר בחיים, עד היום. אנשים כמוהו חסרים כל
יום. כל רגע. עד היום. החוסר בהם, של טיפוסים כמו אלדד פן, כמו
יהודה פריימן, יהיה מורגש בכל הדורות הבאים, מה שהם לא תרמו."

גם אחרי עשרות פעמים אני לא יכול לקרוא את הקטע הזה בלי להתחיל
לבכות. בשקט, בפנים. לפעמים גם זולגת דמעה.




לפני מספר חודשים נסעתי עם אבי לצפון, ובדרך עצרנו במקום בו
עמד פעם כפר עין-זייתון. התהלכתי על גלי החורבות, בין שברי
הקירות המכוסים אדמה ושיחים ועצי הפרי הבודדים שעדיין גדלים
ביניהם, ודמיינתי לי את המקום כשהוא שוקק חיים, צעקות ילדים
וריחות בישול מהבתים. והתאבלתי מאוד. התאבלתי על דודי שנפצע
פצעי מוות במקום ועל תושבי הכפר שנהרגו או הוגלו, על כל האנשים
שחייהם קופדו או גופם ונפשם נפגעו במלחמה ההיא ובמלחמות
שאחריה, על המשפחות שנהרסו והסבל הנורא, השנאה והכאב. לאבל הזה
אין גבולות. לאנושיות אין גבולות.

"במותם ציוו לנו את החיים", נהוג לומר. כל המתים והפצועים
וההלומים והשבורים, יהודים כערבים, מצווים לנו את החיים. גם
החיים עצמם מצווים לנו את החיים. אבל לא חיים של הישרדות
ואלימות ופחד הם מצווים לנו, לא את המשך מעגל הסבל והשנאה. הם
מצווים לנו חיים נעלים, מופלאים, חיים למען אידאלים שלעולם לא
נוכל להשיג. החיים שעליהם חלם יהודה פריימן אך שאותם לא זכה
להגשים. לחיים כאלו אנחנו מצווים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם היה לי זנב,
הייתי מקשקשת
בו.





תות שדה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/1/10 11:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עמיר פריימן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה