גשם יורד בחוץ, הטיפות מטפטפות בין אזעקה לאזעקה.
או שמא אלו האזעקות שמגיעות בין טיפה לטיפה?
זה כבר לא כ"כ ברור. מה שברור זה, שהמצב רע.

ונכנסים לממ"ד ויוצאים ממנו ושוב נכנסים.
והגשם? הוא לא מפסיק. גשם של טילים, של רקטות, של גראדים, של
קסאמים...
השם לא באמת משנה. מה שאני יודעת זה שהם ממשיכים ליפול, ואיתם
טיפות הגשם השמיימי.

אבל הפחד, הפחד הזה משתק נורא.
חמישה ימים שאני בבית, לא יוצאת, מהפחד שתהיה אזעקה כשאהיה
בחוץ, ולא אוכל להגן על עצמי.
ומה אז? אז אתפרק, אם יקרה מצב כזה. אתמוטט לגמרי, אשבר
לחלקיקים.

אז עדיף לשבת בבית, איפה שמוגן, איפה שיש ממ"ד.
והגשם יורד, זולף, שוטף, מטר בלתי פוסק.
והטילים גם הם, הרי זה אידיאלי, מזג האוויר המחורבן, למטחי
הטילים.

ואין זמן לחשוב, אין זמן לבזבז.
אז אין כבר אף אחד שעוצר.
עוצר לחצי דקה פשוט כדי..

להריח את הגשם.

וכך נעלם ריחו המתוק של הגשם השוטף, בגלל מצב כ"כ מחורבן.
וכשהמצב יישתפר, כשכבר לא יפלו טילים ממקומות נידחים,
אז, דווקא אז, אך ורק אז..

אעצור לדקה, באמצע הרחוב,
ואריח את ריחו של הגשם השוטף.
כי הרי, איך אפשר בלעדיו?