שוב אתה בי. במחשבותיי, ברגשותיי, בתוכי.
אני נושמת אותך, שואפת אותך לריאותיי, משם אתה מתפשט אל כל
אבריי גופי.
אני מרגישה אותך בכל כולי.
איך חזרת כך שוב לחיי? אהבה נושנה שחשבתי שכבר דעכה. אש תשוקתי
נחלשה,  כשבדרך לקחה עמה את הזיכרונות, התמונות, הרגעים. הפכה
אותם לעפר שטיאטאתי מתחת לשטיח ארוג ברגשות שדימיתי לאהבות
כנות. אך אותן רגשות מסתבר מסתכמות רק בהדחקה והכחשה.
באת בגפך. ניערת את אותו שטיח ארוג וכל העפר התפזר באוויר,
חודר שוב לאפי. אני נחנקת. משתעלת ומנסה להוציא אותך החוצה,
ללא הצלחה.
אתה כבר טבוע בי, חלק ממני, אולי בלתי נפרד.
כל זה אולי לא היה כל כך עצוב, אם רק היית שלי.
התקרבת אליי. ראיתי כל תו בפניך. יכולתי להרגיש את החום שהפצת,
חשתי באוויר נשימותיך על עורי והאוויר הפך למוצק בדמות גופך.
חיבקת, ליטפת ונישקת, פעם יותר ופעם פחות.
הסתכלת בעיניים נוצצות בחיוך שהקדשת רק לי, לא השארת ספק לעולם
החיצון - אתה שלי.
אבל לא.
ברגע שהיה כבר כל כך קרוב, התפוגגת.
דמותך ומהותך התנפצה לרסיסים שלא ניתן לחבר. הרסיסים הללו - הם
לא אתה.
מה קרה לאותו עלם חן טוב לב שהכרתי?
כנראה שהזמן שהיה אמור לרפא את פצעיי רק מחק את תמימותך, כמו
גלים שמוחקים כתובות חול, והותיר אותה כמותן- בלתי נראות וללא
זכר.
אז כעת אשב לי על שפת ים בודדה, ואחכה גם אני לאדווה מושיעה
שתמחה כל מה שכתבת לי בגופך על חולות ליבי.
ובינתיים הים שקט.