יכול להיות שאני נשאבת לריקוד הזה שוב. לריקוד היש ואין וסתם
כי בא לי. יכול להיות שאני שמה את עצמי במצב האינסופי של עוד
"שלנו" ומוסיפה קצת "אנחנו" כדי לפתור תעלומות. יכול להיות
ששוב אני טובעת בספרים ומספרת לעצמי, רק לעצמי, סיפורים. רוקמת
פנטזיה של רגשות שכל פעם, צעד, צעד עוד משפט של אולי זה אומר
משהו, שמנפח לי טיפה את הבועה. ואולי זה רק הפחד שמרתיע אותי.
אני לא יודעת מאיפה בליל המחשבות האלה מגיע אלי, ישר על הבוקר,
אבל הכל שקול וברור ושום דבר לא מובן לי. זאת לא פעם ראשונה,
וגם לא שניה שאני נותנת למישהו לקחת קצת מהנשמה שלי. רק שהפעם
אני זהירה מאד. משום מה אני הולכת מסביבך לא מעיזה להכנס פנימה
מחשש האפלה. האפלה שאני מגלה עליה לעצמי. ולא לאיש מחוץ לחומות
מוחי. קצת היה לי טוב כל התקופה הזאת שלא הצלחתי להרגיש.
ופתאום שהשתחררתי, אני לא מרגישה כ"כ חופשיה. ואולי הבילבול
הזה הוא בעצם רק רגרסיות לגיל 17...
אתה חצי קרוב אלי ואני כבר לא מעיזה לקוות ליותר. סוף סוף, הנה
הם באים אלי, ניצני האושר. אני קצת מכבה אותם בשביל שישאר
בסדר, כי אני זוכרת, עדין זוכרת, שהאושר כואב יותר מהכל כשהוא
נלקח ממך.

שוב אני שומעת שירים עצובים, וקוראת ספרים עצובים, וכשאתה
מסתכל עלי, כשאני בתוך היידים שלך, כשאתה מדגדג אותי עם הזקן
ונותן לי להרגיש שנוגעים בי. אתה קצת עוטף אותי ואז, כשאני
מתמסרת, אתה שואל אם אני עצובה עכשיו. ואני אומרת את האמת,
שלא. אבל לא כ"כ ממשיכה להגיד כי עוד מעט תלך ואני אשאר כאן
לבד עם כל המלודיות שנסחפות מעלי בזרמים שלהן. והדופק שלי
יעלה, בלי שאני אזוז, ופתאום, פתאום תכה בי העייפות הזאת. אני
כבר מכירה אותה, אני והיא הולכות רחוק. כאילו שלפעמים המחשבות
שלי תוקפות כ"כ חזק שהגוף שלי פשוט מכבה את עצמו, ואני נרדמת.
אני נרדמת עם הג'ינס והגרביים, עם האור דולק ועם כל השירים
העצובים בעולם. אז אתה שואל אותי מה עובר עלי. ואני חוששת
שמהנקודת מבט הערומה שלך, אתה לא באמת מחפש אצלי תשובות. אז
אני עונה בסתמיות ומעבירה נושא. אני חושדת שאתה לא מתמסר
לרגעים שלנו כמוני. אני נותנת לעצמי להרגיש אותך בלי צנזורה
פנימית, רק לעשות, רק להרגיש. אבל שלא תחשוב, אני לא עובדת על
אוטמט, הבטן שלי מניעה אותי הנעה היתולית כזאת ואני יודעת
בדיוק מתי לגנוח לך ליד האוזן. ולמרות שאנחנו לא מסכימים, ולא
יודעים איך לגשת לזה, למרות שאני מרגישה כמה זה שביר בינינו,
אני רוצה כבר לדעת. אני רוצה שתדבר על זה, אולי שתגיד לי מילה
באמת ולא בחצאי מחשבה, שאת המשכה, אתה בוחר להעביר איתי בשתיקה
נוחה. אני נותנת לעצמי להיות זמנית בשבילך, או שאני מצליחה
ליצוק קביעות כל שהיא לתוך המחשבות שלך? אתה לא נותן לעצמך
לפתח בי תלות, וגם לא רוקם אלי קווי מחשבה של אמצע שבוע. ואתה
גם לא תתקשר, אם אין לך מה להגיד. ואתה...
אתה לא שם לב שהשיער שלי אדום ואני מתעלמת מזה שכמעט כל פעם
אתה מגיע אלי עם אותו הבוקסר, ובארבע לפנות בוקר, כשאתה מתנתק
ממני כל פעם מסיבה (או תירוץ?) אחרת אני קצת מקשה עליך ללכת
בליטופים ואז קצת מקלה עליך במילים. אתה רך יותר, וחזק יותר
ואני כ"כ אוהבת את זה כשאתה תופס לי את שתי הידיים ומחזיק לי
אותן מאחורי הראש, נותן לי להתפתל. אתה גורם להרגיש כ"כ סקסית,
שלפעמים אני מרגישה שאתה רק נכנס לתוכי ואני גומרת, אתה רק
מזדקר ואני כבר מתערפלת מלרצות אותך קצת יותר ממה שהייתי רוצה
לרצות בהתחשב בנסיבות הטיפה מבלבלות שאתה יוצר אצלי. אני שוברת
לעצמי את הלב, אבל לא את המעגל. נראה לי שאני יוצקת אותך לתוך
התבנית הקבועה שלי של התחלות קשות, סופים קשים יותר ואמצע
הפכפך. לפחות ככה זה היה עד עכשיו. אבל הם אף פעם לא ידעו
להגיד את הדבר או לשתוק שצריך. ואתה לשתוק יודע, השאלה אם גם
תלמד לדבר איתי באמת או ששיחות על הפלייליסט ומזג האוויר יהיו
חלק מחיינו כמו אוויר לנשימה? אומרים לי לקחת אותך בקלות. אני
פשוט לא מבינה איך אף אחד לא טרח להסביר לי שהקלות היא הכי
מסובכת.
אני מגמגמת ברור מספיק? או שאולי אתה צריך עוד קצת ממני?