כשהיית ילד, עולמך היה מקום פשוט לחיות בו.
מדי יום היית שב לביתך עם שרידי קונדס כאלו או אחרים: משחק
בנבלת חתולים, מכות עם בן השכנים, הצצה בשמלות הבנות וכו';
ובטרם הספיק להצטבר עול המעשים במצפונך העדין, מיד הייתה לופתת
אותך אמך, משכיבה אותך על ברכיה (פניך לרצפה), ומפליקה במסירות
של השגחה עליונה על עכוזך הקט, עד אשר נותרת נקי מכל חטא. כף
היד המענישה, היה בה כוח עז של מחילה. אם התחצפת - פליק! אם
שיקרת - פליק! אם גנבת - פליק! נענש תמיד על פי מידת הצורך
(אפילו זכור לך כיצד היית מעולל מעללים בכוונה, ממש מול עיניה,
רק בכדי לזכות במנה הגונה של זיכוך פנימי). שומרת במנגנון יעיל
ופשוט של חילוף חומרים מוסרי: חוטא - מופלק - מתרוקן ממטען
הנפש השלילי -ושב לחיים מאוזנים של תום ושלווה.

אך היום... היום המצב שונה. אדם בוגר אתה - עונב עניבה משלך,
חוגר חגורה משלך, תיק שחור ומרובע משלך בכף ידך, צרור מפתחות
משלך בכיסך, יש לך פינה משלך במשרד, מסך מרובע משלך, פותחן
מעטפות משלך, בוס שמן משלך, עיתון משלך, מכונת קפה (טכנית היא
לא משלך, אבל הקפה חינם), וחיים אפורים ועמומים, שהם אך ורק
משלך.
בסוף יום עבודה, אתה מחנה מכונית קטנה משלך, ועושה את דרכך
לדירה קטנה וריקה משלך. בצעדים כבדים וגוף שפוף אתה חולף בפינת
רחוב אפלולית; אתה שומט בהיסח דעת את צרור המפתחות, ומתכופף
להרימם. בנקודת הכיפוף המרבית, בעת אחוריך מובלטים כלפי חוץ,
ודווקא בתוך אותה אפילה, עולמך הפנימי מתגלה לך לפתע בבהירות;
תובנה כנה מכה בך - חייך אינם אלא שקר אחד גדול. עיסוק תפל
בכלום. בזבוז מוחלט. הזנחה נפשעת; ככל שחלפו השנים, אבק ולכלוך
שקעו והצטברו בתהומות נפשך, והנה הם עולים על גדותיך ומציפים
בך מועקה ומיאוס בלתי נסבלים. אינך יכול לשאת עוד את דמותך
העכורה. לאן אבד ניצוץ החיים? היכן נעוריך? מה הפכת להיות? מה
הטעם בכל זה? כילית את חייך לריק. היש חטא גדול מזה?!
אתה כורע על ברכיך תחת משקל האשמה, פניך נדבקים בקרקע המעופשת
(שרוי אתה בתנוחה של מתפלל מוסלמי). אתה מבליט ומותח את ישבנך
מעלה בתנועה יציבה ואיטית. אתה זקוק לפורקן, למחילה,
לעונש...דמותה של אמך עולה בעיני רוחך; לו רק הייתה כאן איתך,
לו רק הייתה מושיטה כף יד רחומה להפליק, פליק קטן, סמלי,
משהו... אך אמך זקנה עד מאוד, גופה חלש, ידיה רועדות, גם לו
הייתה לצידך, לא היה עולה בידה לקיים את מלאכת הקודש.
"אני רע", אתה מתחיל למלמל מתוך ציווי פנימי, "אני רע, מגיע
לי...", דמעות זעירות של תחנונים עולות בעיניך. בתנועה מכאנית
שאינה בשליטתך, אתה שולח את ידך לעבר אחוריך ומקלף את מכנסיך
קלות, חושף את הפלחים בחשיכה; עכוזך החשוף פונה מעלה, כמו
משמיע תפילה גופנית לאיזו יד אלוהית גואלת - שתבוא להשיב את
הסדר על קנו, את האיזון הטוב, שתכה ותמחל לך על קיומך העלוב.
אתה נותר בתנוחה זו, מייבב באפילה, ישבנך רועד בצינת הלילה.
ואין גואל.