את האמת, כשהגעתי לשם, הייתי, כמובן, אחרי כול שטיפת המוח שעשו
לי, מלאת מרמור על הכובעים השחורים המעצבנים והאגואיסטים האלה,
התהלכתי ברחובות המוזנחים שבהם הם שורצים בכמויות מסחריות
וקיללתי את כול מי שזז, את האמא שלהם, ואת האמ-אמא שלהם. ככה
חינכו אותי, וככה עשיתי. לא חשבתי שהם שווים משהו, הכובעים
האלה, תמיד סיפרו לי שהם אגואיסטים, שהם שחורים, ושאין לנו מה
ללמוד מהם. בכלל. אני מדגישה את ה"בכלל", כי כול פעם ששאלתי:
"אולי בכול זאת? פייפפס קטן טוב? נקודה טובה? אולי?" "לא" ענו
לי כולם, ההורים שלי והטלויזיה המרצדת, "הם אפסים. אגואיסטים
ופאנטים, שכחי מזה, עברי הלאה.." אבל אני לא עברתי הלאה..
הסקרנות הרגה אותי, ועד היום היא מנסה לשלוח את חיציה המורעלים
ברעל החיים המתקתק שלי. סקרנות. מי שאין לו לא יודע. עוד
מילדות הייתי מציצה לשמעון השכן בחלון לבדוק שהוא לא מש"תפניק
מסריח, ואילו עכשיו אני נמצאת בין שאר הולכי רגל ומנסה לנחש
איזה מבין הכובעים הוא סאטמר, ואיזה הוא גור. לא יאומן לאיזה
מצב עלוב הגעתי. אז ככה. יש קודים, לא הכול אותו דבר, ולא כולם
שחורים, או כמו שסבתא שלי אומרת: "שחויירים". יש את הכובעים עם
הסרט בצד, יש את המגבעות, יש את הכובעים המרושלים, אלא
החב"דניקים, אותם אני דווקא די מזהה, יש את הכובעים הקטנים -
כמו של צ'ארלי צ'פלין, מעוכים, ויש את הכובעים של אנשי העסקים
- אלו הם הליטאים, אני לא ממש מבינה בזה, אבל כמו ששמעתי, יש
ממש הבדל בין הזרמים והמינים של הכובעים וזה ממש עקרוני לשידוך
או למה - שלא - קורה שם...
אני הולכת ברחובות הצרים והזבל והחתולים מחייכיים אלי כאילו
העירייה בשביתה, נו בטח, לא משלמים מיסים, שיאכלו אותה, אני
חושבת.. מרימה את המבט ונתקלת בחלונות הבתים מקולפים ומפוייחים
ועליהם תלויים זוגות זוגות אופניים קטנות, גדולות, ולפחות שתי
בימבות, ממשיכה ישר וכמעט נתקעת בעמוד כי הבחור שמולי החליט
שהוא מוריד את הראש. דווקא כיף להיות קצת אנונימית, קצת לא
מושכת, אבל המתח הזה באוויר הורג אותי. מתח הצניעות. אני מנסה
לראות, אולי פה מבינים שפה אחרת, מתנהגים בצורה אחרת, אולם
נתקלת בפרצופים מחייכים. חשוד מאוד. אחרי ירידה קטנה ופיתול עם
הכביש, אני מגיעה לבית כנסת. חורבה בצורת כיפה. בפנים הומה
אדם, ואני נדבקת לחלון, מרגישה שהחלון כמעט דומה לחלון של
שמעון השכן, רק הריח טיפה ישן. אני מציצה לתוך המבנה הדהוי,
המבנה שאמור להזיז לי איזה שריר תפוס בלב, ובנתיים הוא מזיז לי
את זיק העצבנות שנמצא אצלי ליד העין השמאלית, והנה הכובעים
השחורים מרקדים. כעבור זמן מה, הכובעים השחורים קופצים ושרים.
כעבור כשעה הכובעים מתחילים להתנוענע. להידבק. להתרכז. מראה
מרשים ללא ספק, אבל עלי לא משאיר שום רושם, אני מנסה להזכר
באיזו חוויה דומה שעברתי בילדותי, בראשי עוברות לי התמונות של
כול הפארקים המגניבים שהייתי בהם, כול החיות המעניינות שראיתי
וכול הבחורים הנחמדים שדיברתי איתם. אין כלום. נאדה. אין חוויה
יותר מסקרנת בחיים שעברה עלי עד כה. כולל הטיול בהודו, משהו
בקפיצות המרשימות והקלילות  מושך את העיניים הירוקות שלי
לכובעים השחורים, ואני לרגע מרותקת, בין הכובעים השחורים אני
קולטת גם כיפות לבנות מצחיקות, כיפות שחורות, ומעט מאוד כיפות
סרוגות, גם הם, כמוני, שבויים עוד בקסמה הפג של השנאה המרצדת
במסכים, אני לא נותנת לשמחה לעטוף אותי, בכל זאת, אני נזכרת
בכול מה שאמרו לי: "הם רעים, סוטים, ומיושנים.." ופתאום אני
נזכרת איך לפני כמה שנים גם את סבא שלי הובילו ככה לתוך
תנורים, עם כובע מצחיק ושחור כזה, ומבט של שה תמים בעיניים, גם
עליו צחקו שהוא מיושן, ופסה, והיום הוא צוחק על כולנו מהקבר,
ובכל זאת, כשאני רואה את השחורים רוקדים, זה נראה לי מחזה
איימים. זוועה ממש! אני מסתכלת לצידי, ועוד כמה נשים דבוקות אל
החלון בערגה, גם הן היו רוצות לרקוד ככה.. הן דבוקות לחלון,
ואני דבוקה כמו מסטיק לעצמי. לדעות שלי. לשטיפות מוח שעברתי,
לחוויות שעיצבו אותי, לדיכאון שלי, ולשנאה. אני לא רוצה שיום
אחד מישהו יבוא לחדרי הלב שלי, יציץ אצלי בחלון, יופיע מבין
החרכים שלי, החרכים המזדקנים שלי, ירצה לבדוק אולי אני חס
וחלילה מיושנת, אגואיסטית ושונאת, "מה פתאום" אני אלחש לו,
וזה, רק אם הוא יעבור את המחסום הראשוני להיכנס לי לחדרי הלב,
"אני, אני לא שונאת, אף פעם לא שנאתי, איך אפשר לשנוא עם לב
יהודי טהור מלא בגיפלטע פיש ברוטב ציר כמו הלב שלי?  אני?" כן,
אמרח מהר וביעילות על חדרי ליבי את כול החיוכים הורודים
וההומניים שלמדתי ליישם בתנועות הנוער החומות, אכנס קצת ללחץ,
ופתאום יעקצץ לי קצת בבוהן של רגל ימין, אנסה להסתיר, את מה
שאני והוא וגם הקדוש ברוך הוא יודעים - שאני פשוט פחדנית.